מי אני? מאיפה אני בא? ולאן אני הולך?

היי אני איתן ליברמן, בן 15 (כמעט 16) אני לומד בכתה י' בתיכון הרצוג בכפ"ס ואני חי צור יגאל הקטנה שבישראל, בשנתיים הבאות אני אבלה את כל חיי בקולג' בינלאומי בצפון מזרח איטליה במסגרת התוכנית UWC - ארגון הקולג'ים הבינלאומי.

ההגדרה הרשמית של ארגון UWC היא: "להפוך חינוך לכוח שמטרתו לאחד אנשים, אומות ותרבויות למען שלום ועתיד בר קיימא". לארגון יש 13 קולג'ים הפזורים ברחבי העולם: באיטליה, ארה"ב, בוסניה, הודו, הולנד, הונג קונג, ווילס, ונצואלה, נורבגיה, סווזילנד, סינגפור, קוסטה ריקה וקנדה.
בקולג'ים חוץ מהלימודים באנגלית יש דגש על התנדבות בקהילה המקומית, הפעילויות המשותפות גם עוזרות ליצור הכרות בין האנשים והבנה של התרבות ממנה הם הגיעו מה שמקדם את המטרה של הארגון.

(מימין לשמאל...) אני, אמא שלי, אחותי ואבא שלי (הצלם המוכשר חחחח)

שמעתי על התוכנית בפעם הראשונה בחדשות בערוץ 2 ולאחר מכן הגיע לתיכון אחד מבוגרי התכנית, שלמד גם הוא ב'הרצוג' בכיתה י' כדי לספר עליה. מלא התרגשות מילאתי את טפסי הקבלה של השלב הראשון במיונים: לכתוב חיבורים, לספר על עצמי, לאסוף המלצות ממורים ולחפש בבית מסמכים חשובים היו משימות לא פשוטות לביצוע בזמן כל כך קצר. שבועיים שלושה של ציפייה ואז קיבלתי את ההודעה המרגשת: עברתי את השלב הראשון!
מתוך אלפי מועמדים בחרו בטפסים שלי ושל עוד 80 בני נוער אחרים מהארץ שיעברו לשלב השני של המיונים. השלב השני היה מחנה בין יומיים באכסניית נוער. ציפיתי שבין כל האנשים במחנה תשרור תחרותיות ואפילו עוינות אבל ההפך היה הנכון. כל נער/ה שפגשתי היו יותר נחמדים, מוצלחים וחכמים מהשני וזה עורר בי ספקות בקשר לסיכויים שלי לעבור את השלב הזה. אחרי יומיים עמוסי ראיונות, פעילויות, והרצאות יצאתי עם זיכרון של חוויה מדהימה והרבה חברים חדשים. אחרי המחנה עבר עליי חודש לחוץ ביותר: בנוסף לתקופת המבחנים בתיכון כל שנייה בדקתי את המייל בציפייה לתשובה.
אך כל הלחץ הזה היה שווה ולבסוף הגיעה ההודעה המרעישה: עברתי! (שוב פעם).
השלב השלישי, האחרון והמכריע ביותר היה ראיון מול וועדה של 10 אנשים. לשלב הזה הגיעו 21 אנשים כשמתוכם מיועדים להתקבל בין עשרה לחמישה עשר אנשים - מה שאומר שהסיכויים שלי הם 50% להתקבל! בשלב הזה כבר הרשיתי לעצמי לפתח תקוות ולחלום בהקיץ על מה יקרה אם...
יום הריאיון הגיע, אני והורי, שגם הם נדרשו לעבור ראיון, הגענו למקום המיועד ברעננה. ההתרגשות הלחץ והעיכוב בתור שהזכיר עיכוב בתור של ימי ההורים בתיכון לא עזרו לי להירגע לפני הריאיון. כשנכנסתי לריאיון הלב שלי פעם מהר יותר משהוא פעם אי פעם, אבל נרגעתי קצת כשזיהיתי בין חברי הוועדה שלושה אנשים שהיו ה"מדריכים" שלי במחנה. שאלות על גבי שאלות על גבי שאלות על החיים שלי, על השאיפות, על הפחדים שלי ועל המשפחה והחברים. אחרי ארבעים וחמש דקות של אימוץ שרירי הפה והשרירים שבמוח יצאתי משם עם חצי חיוך. שמחתי שהריאיון מאחורי אבל הרגשתי שיכולתי לתת יותר, לפרט יותר או להסביר את עצמי יותר טוב. מה שנשאר זה לחכות.. אחרי שבועיים אני קם לבוקר יום שבת בהיר ובארוחת הבוקר ההורים אומרים לי שעדכנו אותם כי לא התקבלתי. "רגע? מה?!" הרגשתי כאילו נפל עלי העולם איך הייתי בצד הלא נכון של המטבע? אבל כל הרגשות המעורבים, הכעס על עצמי והרחמים העצמיים ששקעתי בהם היו מיותרים בהחלט כי בדיוק שבועיים אחר כך מתקשר אליי אחד הבוחנים מהוועדה, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני "הלו?" עניתי לצלצול, "איתן אני רוצה שתשב יש לי משהו לספר לך"...
התיישבתי כולי רועד בציפייה לדבריו... "התווספה לנו עוד מלגה, אתה בפנים!" *דממה* לא ידעתי מה לומר מרוב אושר אז פשוט צעקתי לתוך הפלאפון "ייישששששש!!!!". המלגה שקיבלתי מייעדת אותי לחיות שנתיים בקולג' שבאיטליה שנקרא:Adriatic Collage, הקולג' נמצא בצפון מזרח איטליה ליד הגבול של איטליה והקמפוס שלו פתוח כלומר כל הכפר הוא למעשה הקמפוס והתלמידים מתערבבים עם תושבי הכפר.

המאפיה הישראלית של UWC גרסת 2013 :)

היום אני כבר בתהליכי הכנה לקראת הנסיעה, צריך להוציא ויזת סטודנט, להכין רשימת ציוד, להקשיב טוב טוב בהרצאות וסמינרים על ארץ ישראל כי "ידע הוא כוח" וגם כבר יש תחושה של פרידה.
כל פעם שהנושא מוזכר יש לי צביטה בלב כי שנתיים שלמות אני בקושי אראה את.. ואצחק עם...
כן החוויה תהייה מדהימה ויש חששות וציפיות. כבר עכשיו אני מדבר עם אנשים המיועדים להיות במחזור שלי מברזיל, נורבגיה, מרוקו וניגריה בפייסבוק כי שנה הבאה הם אולי ישבו לידי בכתה, אולי יטיילו איתי בוונציה ואולי יחיו איתי באותו חדר במשך שנתיים. אבל יש דבר אחד שכבר עכשיו אני יכול לספר לכם בוודאות, כשאני אעלה על הטיסה לאיטליה יהיו בי רגשות מעורבים של שמחה ועצב, עצב על הפרידה ושמחה על ההרפתקה המתחילה....

חוויות משבת :)

ביום שבת האחרון (אתמול) אני וההורים שלי נסענו לחיפה לבית של ה- secondi שלי מיכל ושם פגשתי אותה ואת אלה שגם היא ה- secondi שלי ואת המשפחות שלהם (secondi זה תלמיד בקולג' שהוא כבר שנה שנייה שם אני אהיה שם בפעם הראשונה מה שהופך אותי לprimi).
היה ממש מדהים לדבר איתן מחוץ לפייסבוק, לשאול שאלות (הרבה שאלות) וגם להירגע קצת לפני הטיסה כי האמת שהייתי ממש בלחץ "מה יקרה אם... ואם אני אכשל בלימודים?! ומה אני אעשה אם אני אשאר לבד !?!" (הלחץ הוא דבר שעובר במשפחה שלי מדור לדור חחחחחח...)

טוב אני צריך לסיים את הפוסט הזה מהר (מחר בגרות בהיסטוריה), מה שנותר לי לכתוב בינתיים זה שאני לא יכול לחכות כבר ליום המיוחל שבוא אגיע לקולג' אבל אני נהנה מכל רגע :)