אז אחרי הרבה הכנות, לחצים, פחדים התרגשויות שמחות ופרידות מגיע רגע האמת, הטיסה!!
אם הייתי רוצה לדבר בסיסמאות הייתי אומר שעם כל דלת שנסגרת נפתח חלון צדדי או שכל סיום זו התחלה חדשה אבל מכיוון שאני לא נוטה לדבר בצורה קיטשית אני אוותר על הנאום המרגש :)
מה שכן חשבתי לעשות בין השאר בפוסט הזה זה רשימה של הבטחות, כי ברגע שאתה מבטיח הבטחה בצורה פומבית אז המחוייבות שלך לאותה הבטחה גדלה...
אם הייתי רוצה לדבר בסיסמאות הייתי אומר שעם כל דלת שנסגרת נפתח חלון צדדי או שכל סיום זו התחלה חדשה אבל מכיוון שאני לא נוטה לדבר בצורה קיטשית אני אוותר על הנאום המרגש :)
מה שכן חשבתי לעשות בין השאר בפוסט הזה זה רשימה של הבטחות, כי ברגע שאתה מבטיח הבטחה בצורה פומבית אז המחוייבות שלך לאותה הבטחה גדלה...
1. אני מבטיח להיות אני עצמי ואנוכי (כי אם לא אני לי מי לי?!) לא משנה מה הנושא: בין אם השיח הוא פוליטי, על טעם במוזיקה או כל דבר אחר..
2. אני מבטיח להתמיד בשלושת הSים של יודאבליוסי: study sleep and social. אני גם אלמד טוב (ואפילו מאוד) גם אכיר הרבה אנשים וארכוש חברים חדשים וגם אני אשאיר לי מספיק זמן לישון (כי בלי שינה השניים האחרים בלתי אפשריים) כולם אומרים שמתוך שלושת האסים אתה מוגבל לבחור שניים אבל אני אעשה כל מאמץ ואשמור על שלושתם.
3. אני מבטיח להיות ביקורתי כלפי אחרים וכלפיי באותה מידה, אני אאמת כל דבר חמש עשרה אלף פעם ואני לעולם, אבל לעולם לא אקח משהו כמובן מאליו מהיום ועד... הסוף ;)
4. אני מבטיח לשמור על קשר עם המישפחה והחברים לעשות שיחות קבועות בטלפון, בוואצאפ ובסקייפ יוני דואר... הכל!!! העיקר לשמור על המצב קרוב ככל היותר לאיך שהוא היום.
אוקיי אז אני אסתפק בהבטחות ה-הו! כה דרמטיות! אך אפשריות אלה. ואמשיך לנושא הבא: שדה התעופה!! (מוזיקה דרמטית (מאוד))
כרגע ממש אני יושב בשדה התעופה בשער שממנו הטיסה שלי תצא עוד שעתיים בערך אבל את הסיפור של הלילה אני אתחיל מההתחלה.
כל המשפחה המזוודות התיק והגיטרה נדחסו באוטו אחד ושמנו פעמינו (כלומר גלגלינו) לכיוון שדה התעופה. הגענו חנינו ונעמדנו בתור לשיקוף המזוודות, בגלל שעת הלילה המאוחרת כל התורים היו מאוד קצרים וזה היה נחמד מאוד :)
אחרי זה היה קבלת כרטיסי עלייה למטוס ועד לפה המישפחה שלי ליוו אותי ואז הגענו לקיר הזכוכית שמעברו הייתי צריך להמשיך לבדי.
היו הרבה חיבוקים דמעות צילומים של הרגע האחרון ועוד דמעות, אני לא בכיתי, דמעתי אבל לא בכיתי.
אחרי זה בבידוק הבטחוני הסתובבתי אחורה וראיתי שההורים והאחים שלי כבר לא שם ופתאום שמתי לב שאני בוכה בשקט... בכל זאת פרידות תמיד קשות לא משנה כמה אתה מוכן או לא מוכן אליהן.
אחרי עיכוב קל בבידוק הבטחוני (כי האיש הדפוק שהיה לפני בתור סחב דוקרן או משהו כזה) עברתי את השלב האחרון של החתמת הדרכון והלכתי לשער שלי, איפה שאני עכשיו.
נקווה לטוב! ונעשה טוב!
אוהב וכבר מתגעגע
איתן :)
