ברזילאי משוקולד, ספרדי מצונן ושקשוקה - פוסט שהייתי צריך לפרסם ממזמן

הפוסט הזה מספר על החוויות מספטמבטר ותחילת אוקטובר, התחלתי לכתוב אותו בסוף ספטמבר, תמונות נוספות יצטרפו כשהאינטרנט ישתפר:

חזרתי לקולג' לפני חודש, וואו, זה ממש עבר בשנייה. אני אנסה לכתוב כאן כמה שיותר כי באמת שהיה לי חודש כל כך עמוס ומלא ומספק שאני רוצה לזכור כמה שיותר.
הגעתי לקולג' - אחרי המסע האווירי חזרתי לבית (אחד מיני בתים רבים שיהיו לי במהלך חיי) סחבתי את המזוודות שלי במעלה השביל שמוביל לפורה (Fore), זה בניין המגורים שבו אני אעביר הרבה זמן מהשנה הקרובה. הקשתי את הסיסמא בדלת הכניסה, משכתי, והדלת לא נפתחה. ניסיתי עוד פעם, לא. התחלתי להילחץ ניסיתי עוד פעם, לאט יותר... הדלת לא נפתחה. בסוף תלמידה אחרת מרוסיה הגיעה ואמרה לי ששינו את הסיסמא. משהו בעובדה שלא יכלתי להיכנס בקלות למגורים ושלא היה מישהו זמין שישר יסביר לי מה הולך כאן הדגיש את החיסרון של הסקנד-יירס. שנה שעברה אלה ומיכל ושאר הסקנד יירס היו שם בשביל הפירסט יירס ובשבילי. הפנמתי באותו הרגע שהשנה זה הפוך, שאני הסקנד ייר ושעוד כמה ימים (מאותו יום) יהיו בכפר גם פירסט ייר שצריך לעזור להם. רוב הזמן אני נהנה מהתחושה הזו - של להיות "אח גדול" או אפילו סתם להיות "הזה שיודע", אני מודה. אבל בחודש הזה למדתי להעריך אפילו עוד יותר את הסקנד יירס שלי, הבנתי כמה דברים חכמים הם אמרו לי וכמה ידיים תומכות עזרו לי בתקופה הזאתי בדיוק לפני שנה.

מיד עם החזרה שלנו המחזור שלי התחיל לעבוד על ה-welcome show, זה מופע שהסקנד יירס עושים לפרימי בסופ"ש הראשון של הקולג', בכללי כל השבוע הזה נקרא welcome week. אין בו לימודים אבל הרבה פעילויות - ice breakers, סיורים בדויינו ובטירה.. בעיקר כדי לתת לכולם זמן להיתמקם לפני שהלימודים מתחילים. בשלב כלשהו בשבוע הזה רציתי לקחת קבוצה של פרימי ל-rilke path (שביל טיולים נורא יפה שנמצע ממש ליד המגורים שלנו). זה משהו שסקונדו שלי מקנדה וסקונדה מאלבניה עשו שנה שעברה איתי ועם עוד כמה קו-יירס שלי ורציתי להמשיך את זה. הרעיו התגלגל ועבר מפה לאוזן ככה שבסוף יצא שבערך חצי מהקולג' נדחק לתוך Rilke path ביחד וצעד לתוכו כדי להנות מהנוף.
קצת תמונות מה-ice breakers:

אחר כך הלימודים התחילו, האמת שדי פחדתי מהלימודים מכמה סיבות: דבר ראשון, שנה שעברה לא היתה מוצלחת מבחינה לימודית כמו שממש רציתי, כן הייתי שמח עם הציונים אבל לא הרגשתי מסופק או שלם עם עצמי. אבל אני כבר מרגיש שיפור, קיבלתי 7 גם בחיבור באנגלית וגם במבחן במתמטיקה! אז נשאר לי רק להמשיך בכיוון הזה אני מניח... דבר שני, כמעט כל המורים שלי התחלפו במורים חדשים, באמת שאין יותר מפחיד מזה. המורה לאומנות עזבה לשנת שבתון, המורה למתמטיקה ולכימיה שניהם עזבו ללמד בקולג' החדש בארמניה, המורה לאיטלקית התחלף, המורה שמפקח על לימודי העברית שלי התחלף ואפילו החליפו את הtutor שלי (סוג של מחנך)! המחנך החדש שלי הוא פבלו, מספרד והוא לימד בקולג' בהודו לפני שהוא בא אלינו, ובגלל שמהודו הוא עבר לצפון איטליה, הוא כל הזמן מצונן) בקיצור הרבה דברים חדשים. עד עכשיו הרושם שלי מהמורים ממש טוב, אני מרגיש יותר בנוח לשאול שאלות וחלקם מלמדים בשיטות שאני יותר מעדיף מהמורים הקודמים שלי (לא שאלה שהיו שנה שעברה היו נוראיים, כן?). המורה לאומנות החדשה ממש חמודה, היא איטלקייה בשם Lorela. היא לא יודעת הרבה אנגלית (אבל יותר משאני יודע איטלקית), היא ממש מעודדת ותומכת בנו וברעיונות שלנו, יש לה גישה נורא פתוחה לכל הסוגים של האומנות לעומת המורה הקודמת שהייתה טיפה פחות גמישה. גם העובדה שאני צריך לתקשר בחצי אנגלית חצי איטלקית בשיעורי אומנות נורא משמחת אותי, ככה אני מחזק את האיטלקית המדוברת שלי, לפחות בנושאים שקשורים לאומנות חחחחחח

גם אחרי שהתחילו הלימודים הפעילויות לא הפסיקו, היה לנו ערב מיקרופון פתוח - שמי שרוצה פשוט עולה לבמה ושר, רוקד, מדבר, מספר או עושה מה שבא לו. גם היה לנו ערב שירה שהיה ממש מגניב (חוץ מהעובדה שהלטינים חשבו שמעניין אותי לשמוע את כל הפואמות שלהם בספרדית בלי תרגום). כל תלמיד יכול היה להביא יצירה או שהוא כתב או מהארץ שלו.  אפילו המחנך החדש שלי, פבלו המחנך שלי מספרד הצטרף אלינו לערבים האלה והקריא שירה (באנגלית תודה לאל). אני לקחתי שיר של רוני סומק, תרגמתי אותו לאנגלית והקראתי אותו. האמת, ועם כל הכבוד לרוני סומק (ויש כבוד אני, לומד אותו לבגרות), באנגלית השיר הספציפי שתרגמתי נשמע יותר טוב, אולי בפוסט הבא אני יעלה את התירגום (כשאני אמצא את פיסת הנייר עם התרגום המאולתר שלי).

עכשיו כבר בטח הבנתם מאיפה מגיע הספרדי המצונן מהכותרת (פבלו), אבל מה עם הברזילאי משוקולד, אז זה סיפור על מישהו שלא פגשתי אישית. באחד הערבים תאתי הברזילאית ואני הכנו מאכל ברזילאי שהיא מאוד אוהבת: לוקחים קערה, שמים 50% שוקולד ו-50% חלב מרוכז, ממיסים במיקרו ואוכלים כשזה חם אבל לא יותר מדי. השוקולד הזה נקרא בריגדרו. בפורטוגזית בריגדרו זה דרגה גבוהה בצבא, סוג של גנרל או רמטכ"ל. בזמן שטחנו בריגדרו תאתי סיפרה לי את מקור השם של המאכל הזה: אז לפני כמה עשורים (לא זוכר כמה) אחד מהראשים של הצבא הברזילאי (הבריגדרו) התמודד לבחירות לנשיאות. כדי למכור את עצמו טוב הוא רצה לשווק את עצמו בפבלות ולכמה שיותר חתכי אוכלוסייה, אז הוא המציא את מאכל השוקולד הזה. הוא מאוד זול וקל להכנה (וממש טעים על סף הממכר). מצע הבחירות של האיש הזה התבסס על הבריגדרו ובסוף הוא באמת זכה בנשיאות!! סיפור שעורר בי את המחשבה על כמה קל להשפיע על אנשים... 

בעזרת שוקולד חחח

יום אחד נועה, הפרימה שלי, ואני החלטנו להכין שקשוקה ביחד. אף אחד מאיתנו אף פעם לא הכין שקשוקה בלי "השגחה עליונה" אז זה היה די מלחיץ אבל יצא ממש טעים! כל מי שהיה בday room של fore (המגורים שלנו) טעם קצת וכולם אישרו :) זה היה ממש כיף, אולי חוץ מכמה אירופאים שקפצו ואמרו:"זה העתקה של _____ אבל אחרת.". זה לא העתקה אם זה לא אותו דבר. נקודה.

גם peace one day היה השנה, השנה לפני מופע הרחוב המסורתי בטרייסטה כל הקולג' פתח את הבוקר במחנה מאסר ממלחמת העולם השנייה של יהודים ושל פרטיזנים. עשיונו שם טקס גדול, תלמידים מאזורי קונפליקט שונים בעולם נאמו ביחד, גם מוחמד מפלסטין ואני נאמנו, קראנו לתת לשלום הזדמנות אמיתית ובעיקר דיברנו על כמה זה חשוב לראות את "הצד האחר" כדי לדעת שגם הם בני אדם נורמטיביים ברובם.

אפילו הטלוויזיה האיטלקית המקומית הגיעה לשם וראיינו אותנו לטלוויזיה. אף פעם לא התראיינתי לטלוויזיה, במיוחד לא על משהו ככ חשוב, זה נתן לי נקודת מבט מאוד מעניינת על המדיה היום. אישה עם מקרופון מלווה באיש רחב כתפיים שנושא מצלמה יוקרתית איגפו את מוחמד ואותי באחת הפינות של מחנה המאסר. ההאישה אמרה לנו, בזמן שהיא סידרה את הדגל הישראלי שהיה קשור לי על הגב כדי שהוא יבלוט,"כל אחד מכם צריך להגיד בנפרד בעשרים שניות, שלא יהיה ארוך, מה אתם חושבים על peace one day, על המצב במזרח התיכון ומה שלום אומר בשבילכם", היא הנהנה לנושא המצלמה וזה התחיל לצלם. בלי שום זמן לעכל את השאלה, לשקול מילים, לנשום! עכשיו אני מבין איך יש כל כך הרבה פליטות פה  שנאמרות מול המצלמה. אם כל הכתבים הינם כמו האישה הזאתי אז אין פלא ששום דבר לא מגלגל כמו שצריך ואף אחד לא מבין מה קורה בעולם....

וזה מוביל אותי לריקוד הפותח של המופע בטרייסטה שהקולג' עשה באותו יום, הוא לא קשור לתרבות כלשהי (אולי אמריקאית). לקחנו את ה-office mob מ- step up 4 שזה ריקוד מחאה על איך האנשים עם חשבון הבנק הגדול או ההשפעה הפוליטית החזקה גוררים אנשים רבים למצבים שהם לא רוצים להיות בהם כמו מלחמות או עוני. הנה הקישור:

http://www.youtube.com/watch?v=kqM0O_99P7Y

 אני זוכר שכשהלכתי לבית האבות בפעם הראשונה אחרי הקיץ היה לי פחד ממשי כשנכנסתי לשם שאני אראה מושבים ריקים או פרצופים חסרים, זאת היתה תחושה ממש חזקה ואני לא אשכח אותה. בכללי באותו יום קיבלתי נקודת מבט חדשה על הרבה דברים שקשורים להתבגרות, ואחר כך, הזדקנות. חלק מהאנשים בבית האבות לא זכרו אותנו בכלל, גם היה נורא קשה לכל הפרימי החדשים שלא ידעו איטלקית, זה מאוד הזכיר לי אותי בשנה הקודמת. לעומת זאת חלק מהאנשים בבית האבות זכרו אותנו, מישהי אפילו זרקה לנו כמה משפטים באנגלית כי היא התחילה לנסות ללמוד אנגלית! היום הזה מילא אותי בהרבה מחשבות...

בכללי רוב הפעילויות שלי השנה השתנו, במקום טיפוס הרים אני לוקח קראטה, לפעמים אני מרגיש שאני צריך לצאת לטבע ולטפס אבל בכללי אני לא מתחרט. אני לומד הרבה: גם איטלקית (המדריכים איטלקיים ואנחנו לומדים קראטה ביחד עם המקומיים), גם על התרבות היפנית וגם משמעת ואומנות לחימה. הפעילות היצירתית שלי- מעגל האקטואליה נשאר בתור הפעילות היצירתית שלי, ואליו התווסף שיעורי הלחנה עם סטפנו - המורה למוזיקה הממש מוכשר פה, וגם פעילות ציור - כדי לשפר את הטכניקה שלי לעבודות האומנות שאני צריך להכין לIB.

דבר אחרון לפני שאני סוגר את הפוסט הזה - מיכל, הסקנד ייר שלי באה לביקור בקולג'! וגם ההורים עם אחותי הקטנה!! על הדברים האלה ועוד אני אכתוב בפוסט הבא...

איתן.