יום שישי, 28 ביוני 2013

אחלה של שבוע :)

אז מה הספקתי בשבוע הזה? לדעתי הרבה מאוד. בעיקרו נחתי (גם לי מגיע לא?) ובעיני זה הספק עצום כי בתור בנאדם שהיה לו קשה לקום מאוחר בחופשים בשבוע האחרון התעוררתי בסביבות 11 כל יום שנועד להיות יום חופש.
אבל כמובן שאי אפשר רק לנוח, התחלתי לאסוף תמונות של המשפחה והחברים מהארץ לתוך תיקייה אחת שבסופו של דבר אני אדפיס את כל התמונות לפני הטיסה כעצת ה-secondi  שלי שאמרו שלהביא תמונות מודפסות זה הרבה יותר מחשוב.

חוץ מזה אבא שלי ואני קנינו את הלפטופ הראשון שלי! שהוא ישמש אותי במהלך השנתיים בקולג' וגם הרבה אחריהן, אני רואה בדבר הזה סימן לתהליך ההתבגרות המואצת שזה תהליך שכולם אומרים כי כל האנשים בקולג' עוברים אותו, ההורים שלי אמרו לי לפני שהכרתי את UWC שיהיה לי מחשב בחדר\לפטופ רק אחרי הצבא והנה זה הגיע מוקדם מהצפוי!

ביום רביעי ביקרתי בעבודה החדשה (יחסית) של אבא שלי בפעם הראשונה, הוא עובד החברת Emc וכרגע הוא אחראי על פרוייקט של בניית המשרדים החדשים של החברה בבאר שבע כדי לקחת חלק בתוכנית התמריצים של המדינה. התוכנית הזאת של המדינה זה משהו שאני מאוד מעריך, כי יש לה מטרה מצויינת והיא בנוייה טוב. אם מתארים אותה בקיצור אז חברות גדולות מעבירות את המשרדים שלהן לאזור הנגב במטרה לפתח אותו (+ למדינה), בתמורה המדינה לוקחת חלק גדול מאוד בתשלום המשכורות של העובדים בסניף שבנגב מה שמוזיל את האחזקה של העובדים במקום (+ לחברה), חוץ מזה יש בבאר שבע אוניברסיטה מאוד מוצלחת וגם מתכננים להעביר לשם בסיסים צבאיים רבים (זה לא סוד חחחח) אז זה למעשה מעביר לנגב הרבה אנשים צעירים עם השכלה גבוהה שמחפשים עבודה (+ לחברה ולמדינה ולאנשים). בקיצור התוכנית יוצרת מצב של WinWin וכולם מרויחים.. :)

המשרדים החדשים (והמגניבים) של EMC
למחרת הגיע היום של הסיור של UWC לתל אביב!!!!
בערך ב8:00 בבוקר אמא של ראיד (הבוגר של קנדה) הסיעה אותו ואותי לתחנת הרכבת בכפ"ס משם יצאנו לתל אביב האוניברסיטה. כולם הגיעו לת"א האוניברסיטה ה9:00 (נגיד ש...) ואז יצאנו ברגל לכיוון מוזיאון רבין. זה מוזיאון ממש מגניב ומעניין כי הוא לא מתרכז בחיים של יצחק רבין, המוזיאון לא מאכיל אותנו באינסוף עובדות על החיים שלו מכפית אלא הוא יוצר שני צירים מקבילים, אחד של מהלך החיים של רבין והפעולות המרכזיות שלו והציר השני הוא הלך הרוחות והמצב הפוליטי-חברתי-כלכלי-מדיני-בטחוני בארץ ובעולם. ובמוזיאון אנחנו רואים איך כל אחד מהצירים השפיע על השני... בסוף הסיור גם היה לנו דיון מאוד סוער כששאלת הדיון היא:"מה הדבר שהכי מפריע לכם בחברה הישראלית ומהו לדעתכם הפתרון המעשי בשבילו?"
האנשים אמרו באמת הרבה מאוד דברים שמפריעים בחברה שלנו (ורובם האמת נוגעים לרוב החברות ולאו דווקה לישראלית) למשל: תקשורת סובייקטיבית, הבעיה שפוליטיקאים שמים את הקריירה שלהם לפני טובת אזרחי המדינה (פוליטיקה הישרדותית) ועוד... אבל שמתי לב שלא משנה מה הבעיה היתתה את רובן האנשים הציעו לפתור דרך החינוך, כשהמדריך ביקש שהם יתמקדו בפתרון מסויים יותר הם הציעו דברים שמיועדים או לקהל מצומצם מכלל החברה הבעייתית או שהפתרונות לא היו ראליים... הבעייה שאני חשבתי עליה הייתה "האדישות של החברה" כששאלו אותי מה הפתרון עניתי "וואלה, אני לא יודע" נשמע כמו תשובה קצת לא חכמה נכון? זה גם מה שאני חשבתי אז הוספתי  שאם כל הכבוד לחינוך (ויש כבוד רב) אדישות היא לא חלק מאידאולוגיה שניתן להחליף אלא היא תכונה שמשתנה אצל על אדם כאינדיבידואל וכדי לשנות את האדישות של החברה כל פרט בה צריך לעשות את השינוי הזה אצלו...
אחרי זה עלינו על מוניות ונסענו לרחוב רוטשילד ועצרנו ליד הפסל שלו על הסוס... ישבנו להפסקת צהריים חמה במיוחד שבמהלכה קרה משהו ממש ממש כיף ששימח אותי... אני עמדתי לי מדבר עם החברים מUWC כשפתאום אני מרגיש יד מונחת לי על הכתף, אני מסתובב ורואה שזה מיטב!! מיטב הוא בוגר (מאוד חחח) מהקולג' של ארצות הברית, הוא היה ראש הקבוצה שלי במיונים והוא היה זה שהודיע לי שבסוף אני כן עובר ושהכל בסדר והמילים הראשונות שלו היו:"אמרתי לך שהכל יהיה בסדר נכון?" הקיצור ממש שמחתי לפגוש אותו.
בהפסקת הצהריים (החמה)

אחרי ההפסקה הלכנו להיכל העצמאות (רוטשילד 16) שזה המקום שממש שם הכריזו על הקמת המדינה ושמרו את המהקום ממש כמו שהוא היה (חוץ מהמושבים של הקהל שבאותו היום היו הכיסאות מבתי הקפה באזור) היה ממש מגניב וגם מיטב סיפר לנו על הקמת המדינה, איך שההצבעה בקושי עברה ואז עשינו קריאה ביקורתית למגילת העצמאות, דבר שגם עשיתי בשיעורי אזרחות בחטיבה אבל הפעם הביקורתיות הייתה יותר לעומק. בסוף ההרצאה גם מיטב נתן לנו כל מיני מצבים של הסברה במקרים מסובכים (למשל שמטילים ספק ביהדות בתור לאום וכ'ו) והוא נתן לנו שתי עצות ממש טובות: הראשונה היא להשתמש במטאפורה או ליצור סיטואיציה כללית יותר של המקרה המסויים למשל כשמישהו שואל איך היהדות היא לאום אם היא רק דת אז במקום להתחיל לנווט בתוך כל התיסבוך אתה אומר לו משהו בנוסח של:"עזוב שנייה את היהודים בו תגיד לי איזה קריטריונים צריכה קבוצה כדי שהיא תהיה לאום? ואז אתה מראה לו שליהדות יש את כל הקריטריונים. העצה השנייה השנייה הייתה לתת פרופורציות למשל כשמישהו תוקף אותך ואומר שישראל היא המדינה הכי מאיימת בעולם אז אתה נותן לו פרופורצייה ואומר לו שמנגד היא גם הכי מאויימת...
בהיכל העצמאות
את הסיור סיימנו בצעדה בתוך שכונת נווה צדק המדהימה שבמהלכה חקרתי את יולי (בוגרת בוסניה) אודות מקצוע האומנות בקולג' שאני שוקל לקחת, אחר כך צעדנו כולם לאורך החוף עד שהגענו ליפו העתיקה שם פגשנו את רז (בוגר הקולג' בהודו) והוא סיפר לנו על הנרטיב (נק' המבט) של הפלסטינים שחיו ביפו לפני שהם נימלטו מהאזור ברובם בשנת 48'.

כל הסיור הזה בכללותו רק חיזק את העובדה שלכל סיפור יש 3 גרסאות: גרסאת צד 1, גרסאת צד 2 ומה שבאמת קרה...

אחרי הסיור של יום חמישי אני מגיע להיום, יום שישי, היום בעיקר נחתי אבל גם הייתה לי שיחה מעניינת עם אמא שלי על אנטישמיות בסרטים וסדרות. אמא שלי ואני (בכללי כל המשפחה שלי) ממש לא מהאנשים שקופצים על כל פיפס קטן וצווחים "גזענות! אנטישמיות! פיכסה!" אנחנו בעצמנו אפילו עושים בדיחות ציניות ודי גזעניות על כל דבר שזז חחחח.
אבל באמת שהדברים שאני ואמא שלי שמנו לב אליהם הגיעו לכמות שאי אפשר להתכחש אליה... זה מתחיל בגרגמל מדרדסים, ממשיך לסדרות כמו iCarly ו-Drake & Josh, מגיע לסדרות המופת של yes כמו suits ו-once upon a time ונגמר בשנאה ציבורית כלפי היהודים... כאילו מילדות ועד סוף חיינו המדיה מזינה אותנו בתכנים האלה ואנשים בלי חשיבה ביקורתית לא שמים לב לכך...
גרגמל היהודי המכשף הרשע עם האף הגדול (חי בטירה ענקית)
הלן הבוסית היהודיה המטורפת
והרשעית של ג'וש  (עשירה בטירוף) 
נוויל הילד המניפולטיב המעצבן
שבדיוק עשה בר מצווה (עשיר בטרוף)













האדון גולד (שם משפחה יהודי) הרשע שכל שאר הדמויות הן
כלי המשחק שלו והוא מעל כולם
לואיס היהודי המכוער, המטריד,
המוזר העשיר והבוגדני



















לא יודע מה איתכם אבל בפעם האחרונה שבדקתי לא כל היהודים הם רשעים, בעלי אף גדול, מכוערים, עשירים, מניפולטיביים, מעצבנים, מטורפים, רשעים, מטרידים, מוזרים, בוגדנים, מעל כולם ורשעים (שוב פעם) רק חלק... (סתם חחחח)
אני לא אומר שמעכשיו צריך להחרים את השידורים באשר הם ולזרוק את הטלוויזיה לזבל, זו פשוט נקודה למחשבה על איך במאים מסויימים משתמשים בקלות ביכולות והמשאבים שלהם כדי להפיץ את דעתם הגזענית ברחבי העולם ולהטות אנשים נגד עם מסוים... 
מנגד יש עוד הרבה סדרות שיורדות על היהודים (family guy, south park, the big bang theory) אבל ההבדל בין הסדרות שבסוגריים ובין הסדרות שציינתי מקודם הוא שהסדרות האלה צוחקות, משפילות ופוגעות בכל סוגי האנשים והסטראוטיפים הקיימים ולא פוגעות רק ביהודים ו"פוסחות" על השאר ;)

יום חמישי, 20 ביוני 2013

סוף שנה

אז סוף השנה הגיעה ואיתה הפרידות... :(
בית הספר התחיל בעשר, הייתה אסיפה שכבתית באודיטוריום שבה אמרו תודות, חילקו את התעודות של ״הצטיינות יתרה״, מה שגורם לי לחשוב... בית הספר מנסה לרמוז לאותם אנשים ללמוד פחות?! חחחחח
היה נחמד למרות הרעש ואז כל אחד הלך לכתה שלו...
לפני ההתאספות בכתה אני ואופיר (מהכתה שלי) הלכנו להביא מחדר המורים עוגה שאמא שלי ואני הכנו לכתה לכבוד הפרידה.
הצבעים היו אמורים להיות של דגל איטליה אבל יצא יותר דומה לדגל אירלנד חחחחח
וכשאני מחזיק את התבנית עם העוגה כבר נפרדתי מכמה מורים כולל המנהלת, סגנית המנהלת, היועצת ורכזת השכבה... שלהן אני חייב המון תודה על התמיכה במהלך תהליך המיונים :)
בכתה המחנכת שלי אתי סיכמה את השנה ואז כמה תלמידים אמרו לי ברכות פרידה ולמרות הצחוקים ואולי בזכותם הרגע הזה הפך בעיני למרגש.
לפני שחילקו את התעודות גם אני סיכמתי ואמרתי שהייתה לי אחלה של שנה וכבר הבטחתי שאני אבוא לבקר בתיכון בדצמבר בחופשת החורף שלי, אחרי הדברים האלה חילקו לנו את התעודות, אכלנו מהעוגה ואיש איש הלך לביתו.
ממה שקרה לי באותו יום (לא הכל כתוב כאן כמובן מוחעחע) הבנתי שכמות האנשים והחוויות שהייתי מעדיף למחוק מהזיכרון בטלה ומבוטלת לעומת כל הרגעים, החוויות והאנשים שאני לעולם לא אשכח.

עכשיו כשאני בחופש מוחלט ההכנות לטיסה ולחיים בקולג׳ תוספות קצב מסיבי יותר אבל זה לא מונע ממני ליהנות ולהפיק את המיטב מהחופש (ישנתי 13 שעות רצוף שמבחינתי זה היה הבלתי אפשרי עד לא מזמן).

יום שלישי, 18 ביוני 2013

מכתב באנגלית, שעתיים וחצי טעימה מהודו וכל זה בלי לימודים בכלל, נחמד לא?

אחרי השנתיים האלה אני אהפוך למאסטר הכותרות חחח :)
אז אתמול הייתי בתיכון במשך חמש שעות בערך רק בשביל שעה אחת של תנ"ך (שבשיעורים האלה הפסקתי ללמוד בצורה רצינית כי החומר כבר מיועד לשנה הבאה) ושעה אחת של אנגלית. בשיעור אנגלית היה לנו שיעור מסכם על כל השנה, מה שעשינו היה להעביר ביקורת חיובית ובונה על השיעורים, על התוכנית הלימודית (שם היה הרבה טענות)... ואז כל תלמיד כתב מכתב באנגלית לתלמידי שכבת י' של שנה הבאה אז הנה המכתב שלי :)

אני לא כותב במחובר בד"כ פשוט ניסיתי להשקיע ;)
תרגום של המכתב:

תלמיד כתה י' יקר.
אני כותב לך את המכתב הזה עם חיוך על פני,
שישאר עליהם לזמן מה.
כי עומדת להיות לך שנה מגניבה,
כן בתיכון הזה, ממש כאן!
פשוט תלביש על פניך חיוך,
ותאמר לכולם "היי".
אני מאחל לך שנה נהדרת,
למרות ששנה הבאה אני לא אהיה כאן :)
בזמן שאתה קורא את זה אני נמצא באיטליה,
אז תעשה חיים תלמיד שנה ראשונה!

היום בתיכון היה לנו הרצאה שכבתית של כמעט שלוש שעות ואז הלכנו איש איש לביתו.
כל השכבה (או יותר נכון מי שלא הבריז מהשכבה) התאספו באודיטוריום של בית הספר ושם אמרו לנו שפעם בכל סוף שנה כל שכבה מקבלת הרצאה על יעד מסויים שמקובל מאד לעשות בו טיול לפני/אחרי צבא. עכשיו המטרה של הפעילות מאוד קוממה אותי מבפנים כי זה יכול לפגוע באנשים שלא מתכננים טיול מהסוג או לא יכולים מבחינה כלכלית, גם לדעתי טיול אחרי צבא פוגע בסיכויים של הבנאדם להצליח להתמקם בארץ אחרי הטיול, אבל כל זה היה מינורי כי הפעילות הייתה מאוד מעשירה ומעניינת:
בחלק הראשון הייתה הרצאה של 45 ע"י המורה לגיאוגרפיה על הודו, המיקום שלה, על שהיא יבשת ניפרדת, על האקלים והמחוזות השונים. היה די מעניין למרות ההתרכזות בפרטים היבשים, הסוף של ההרצאה היה מאוד אבסורדי כשהמורה הראתה לנו הרבה תמונות של הערים הגדולות והמצליחות ושל האתרים התיירותיים בהודו למשל:






ואז היא אמרה בחיפזון:"ובניגוד למה שאתם רואים יש בהודו גם הרבה עוני, כמו אנשים שעובדים במיון זבל" ואז היא עברה לשקופית האחרונה כשהיא אומרת את המשפט שהיה שיא האבסורד:"והנה תמונות של עוני". אז כן בשקופית באמת היו כמה תמונות שמייצגות "עוני בהודו" וזה טוב ויפה אבל למה לא להתעמק? למה לקשקש 40 דקות על פרטים זאולוגיים גאולוגיים לא מרשימים במיוחד במקום לדבר המצב הסוציו-אקונומי הקשה? הפרשי המעמדות? רמת הפשיעה? ולהרחיב על הסכסוך בין סין-הודו-אפגניסטן-וטיבט על החזקת השטחים של טיבט שחיזק הרבה מהבעיות הקודמות?
כשכבר חשבתי שזהו, ושעכשיו אני תקוע באודיטוריום המוחשך כשאני יושב בשורה הראשונה של הרצאה על לוחות טקטוניים, אקלים וברקע תמונות של הודו אז הגיע נס! נגמרה ההרצאה והקרינו את הסרט "נער החידות של מומבאי"!!
איזה סרט, איזה סרט! זאת לא הפעם הראשונה שראיתי אותו ואני לא אתנגד לצפות בו גם עכשיו עוד פעם, אחרי הכל יש סיבה לכך שהסרט זכה באוסקר.
הסרט ממש השלים את כל החסר בהרצאה של המורה, רואים את שני הפנים של הודו: הטאג מאהל, המדבריות, הג'ונגלים, הגבעות וההרים וגם את הפשיעה, הקונפליקטים הבלתי אפשריים שכל אזרח ממוצע במדינה הזו נתקל בה, את איכות החיים וההפרשים...
בקיצור יצאתי מהתיכון עם חיוך חמוץ. חיוך - כי בניגוד לנורמה לפיה במוסד חינוכי בהרבה שיעורים בוחרים ללמד "גירסה מסויימת" (נירטיב) "חומר ספציפי" וחסר כל קשר לוגי, נחשפתי בסופו של דבר לכל האמת, לשני הצדדים.
החמיצות מגיעה מהאמת, לא אני ממש לא אומר שצריך להסתיר מאיתנו את כל פניה של המציאות בעיקר לא בגיל כל כך מתקדם אבל ממש כאב לראות למה חוסר תפקוד של קומץ אנשים יכול להוביל... 

יום שבת, 15 ביוני 2013

מתכוננים...

השבוע האחרון עבר מהר מאוד... אחרי איחוד ישראל - איטליה שהיה בחיפה עם הsecond years שלי הגיעה הבגרות בהיסטוריה ואחריה.. -הקלה-
בגרות אחת מאחורי והשנייה והאחרונה ביותר ממש לפני, הבגרות בלשון (מוזיקה דרמטית) שתהיה מחר ואני מרגיש... מוכן :) .
בכל יום שעובר אני חושב על UWC יותר מהיום הקודם על כל אחד מאותם 200 אנשים שחוץ מתמונת פרופיל והעובדה שאני אלמד איתם בשנתיים הבאות אין לי שום מושג מי הם... בינתיים עבר עלי שבוע עמוס, למרות שכמעט לא הייתי בבית הספר בגלל הבגרויות, החופשות של הבגרויות והביטולים שמאפיינים כל סוף שנה היה לי הרבה מה לעשות...
1. בדיקות רפואיות, והרבה. בדיקת נתונים בריאותיים, בדיקת דם (אווץ'), חיסון שהקולג' ממליץ לקחת (אווץ' 2) ורופא עיניים הם מה שהספקתי רק השבוע וזה רק ההתחלה...
2. מילוי טפסים, והרבה. האמת שעל רוב הטפסים עבדו ההורים שלי (ועל זה אני מודה להם כל-כך) אבל עדיין הייתי צריך להיות שותף בהרבה החלטות ודיונים ארוכים שכללו: מה אני ילמד? (על השאלה הזו אני אענה בהמשך..) מתי אני אגיע לקולג'? ומתי אני יחזור הביתה אלה רק ראשי פרקים..
3. התכוננות למפגש ההכנה האחרון שבו אני הרציתי עם יערה על ההתנחלויות ביהודה ושומרון...
מסמנים את יהודה ושומרון אני ויערה (בוסניה)
 4. המפגש!!! אוקיי אז נסענו לרחובות ברכבת עידו (הולנד) ירין (ארה"ב) ורייד (בוגר קנדה מלפני שנה), היה מאוד מעניין לדבר וגם מצחיק, כשהגענו לבית של יובל (ויילס) ברחובות רוב האנשים כבר היו שם, אני ויערה העברנו את ההרצאה, הלך טוב ולא היה לחץ של זמן ובדיון שאחרי ההרצאה כולנו הגענו למסקנה שלכל סיטואציה יש יותר מנקודת מבט אחת ולך בתור בן אדם יש שלוש אפשרויות א. לדבוק בנקודת המבט שלך, לתקוע את הראש באדמה ולהתעצבן שלא כולם רואים את המצב כמוך. ב. לקבל בעיוורון את נק' המבט של הן אדם האחרון שפגשת ולדבוק בה עד שתיתקל בנקודת מבט אחרת. ג. להילחם על שלך, אבל עם ראש פתוח, ולהעביר על עצמך ביקורת כמו שאתה מעביר על אחרים.
אחרי המסקנה הזאת המפגש המשיך עם עוד 3 הרצאות מעשירות ומלאות מידע ואחריהן... עלינו לרכבת: ים (קנדה), גיא (הונג קונג), יערה (בוסניה), עידו (הולנד), ירין (ארה"ב) וירין ורייד (שני בוגרי הקולג' שאחראים על ההכנה עם עוד כמה בוגרים) ואני גם :) בנסיעה חזור היה לי ליערה ושני הבוגרים שיחה מאוד מעניינת על כל הסכסוך הישראלי פלסטיני (וגם הרצנו בדיחות גזעניות אחד על השני חחחח). ירין דיבר על פתרון מאוד יצירתי שהאמת, מאוד התחברתי אליו: מדינה דו לאומית עם שתי ממשלות. זה אומר ששטחי הפלסטינים וישראל מתחברים למדינה אחת שהיא לא פלסטין והיא לא ישראל ויש בה שתי ממשלות: אחת פלסטינית ואחת יהודית (או ישראלית) וכל אזרח של המדינה מצביע בבחירות לממשלה של הלאום שלו... כן כן אני יודע שיש הרבה בעייתיות בפתרון ולמרות שהוא נשמע אוטופי יש הרבה מאוד אנשים שיתקעו את הראש בחול ויגידו "לא!" אבל נחמד לחשוב גם על דברים כאלה לפעמים ומי יודע? אולי עוד כמה עשרות שנים באמת תהיה כאן מדינה דו לאומית...

אוקיי עכשיו לפני שאני מסיים אני אכתוב דבר אחרון... דיברתי לא מזמן בפייסבוק עם ידידתי הברזילאית תאתי (T'ati) שהתחברנו מאוד עקב חיבתנו המשותפת למזון חחח. בקיצור כשהייתי עם המשפחה בברזיל אכלנו שם מין כדורי לחם מלאים בגבינה מותכת כל הזמן - מאכל מאוד פשוט ומ-א-ו-ד טעים!
הסתבר לנו שמכינים אותם מאבקה אז קנינו קצת אבקה בברזיל והבאנו אותה לארץ (לפני יומיים נגמרה לנו החבילה האחרונה) אז שלחתי לתאתי תמונה של החבילה ושאלתי אם היא מכירה את המאכל הזה...

היא ענתה לי שהיא בדיוק אוכלת את זה וכשסיפרתי לה שאני מת על המאכל הזה היא שאלה אם אני רוצה שהיא תביא את האבקה לקולג' ועניתי.. כןןןןןן!!! בקיצור אני מאושר :) ושיהיה שבוע טוב...

יום ראשון, 9 ביוני 2013

מי אני? מאיפה אני בא? ולאן אני הולך?

היי אני איתן ליברמן, בן 15 (כמעט 16) אני לומד בכתה י' בתיכון הרצוג בכפ"ס ואני חי צור יגאל הקטנה שבישראל, בשנתיים הבאות אני אבלה את כל חיי בקולג' בינלאומי בצפון מזרח איטליה במסגרת התוכנית UWC - ארגון הקולג'ים הבינלאומי.
ההגדרה הרשמית של ארגון UWC היא: "להפוך חינוך לכוח שמטרתו לאחד אנשים, אומות ותרבויות למען שלום ועתיד בר קיימא". לארגון יש 13 קולג'ים הפזורים ברחבי העולם: באיטליה, ארה"ב, בוסניה, הודו, הולנד, הונג קונג, ווילס, ונצואלה, נורבגיה, סווזילנד, סינגפור, קוסטה ריקה וקנדה.
בקולג'ים חוץ מהלימודים באנגלית יש דגש על התנדבות בקהילה המקומית, הפעילויות המשותפות גם עוזרות ליצור הכרות בין האנשים והבנה של התרבות ממנה הם הגיעו מה שמקדם את המטרה של הארגון.
(מימין לשמאל...) אני, אמא שלי, אחותי ואבא שלי (הצלם המוכשר חחחח)
שמעתי על התוכנית בפעם הראשונה בחדשות בערוץ 2 ולאחר מכן הגיע לתיכון אחד מבוגרי התכנית, שלמד גם הוא ב'הרצוג' בכיתה י' כדי לספר עליה. מלא התרגשות מילאתי את טפסי הקבלה של השלב הראשון במיונים: לכתוב חיבורים, לספר על עצמי, לאסוף המלצות ממורים ולחפש בבית מסמכים חשובים היו משימות לא פשוטות לביצוע בזמן כל כך קצר. שבועיים שלושה של ציפייה ואז קיבלתי את ההודעה המרגשת: עברתי את השלב הראשון!
מתוך אלפי מועמדים בחרו בטפסים שלי ושל עוד 80 בני נוער אחרים מהארץ שיעברו לשלב השני של המיונים. השלב השני היה מחנה בין יומיים באכסניית נוער. ציפיתי שבין כל האנשים במחנה תשרור תחרותיות ואפילו עוינות אבל ההפך היה הנכון. כל נער/ה שפגשתי היו יותר נחמדים, מוצלחים וחכמים מהשני וזה עורר בי ספקות בקשר לסיכויים שלי לעבור את השלב הזה. אחרי יומיים עמוסי ראיונות, פעילויות, והרצאות יצאתי עם זיכרון של חוויה מדהימה והרבה חברים חדשים. אחרי המחנה עבר עליי חודש לחוץ ביותר: בנוסף לתקופת המבחנים בתיכון כל שנייה בדקתי את המייל בציפייה לתשובה.
אך כל הלחץ הזה היה שווה ולבסוף הגיעה ההודעה המרעישה: עברתי! (שוב פעם).
השלב השלישי, האחרון והמכריע ביותר היה ראיון מול וועדה של 10 אנשים. לשלב הזה הגיעו 21 אנשים כשמתוכם מיועדים להתקבל בין עשרה לחמישה עשר אנשים - מה שאומר שהסיכויים שלי הם 50% להתקבל! בשלב הזה כבר הרשיתי לעצמי לפתח תקוות ולחלום בהקיץ על מה יקרה אם...
יום הריאיון הגיע, אני והורי, שגם הם נדרשו לעבור ראיון, הגענו למקום המיועד ברעננה. ההתרגשות הלחץ והעיכוב בתור שהזכיר עיכוב בתור של ימי ההורים בתיכון לא עזרו לי להירגע לפני הריאיון. כשנכנסתי לריאיון הלב שלי פעם מהר יותר משהוא פעם אי פעם, אבל נרגעתי קצת כשזיהיתי בין חברי הוועדה שלושה אנשים שהיו ה"מדריכים" שלי במחנה. שאלות על גבי שאלות על גבי שאלות על החיים שלי, על השאיפות, על הפחדים שלי ועל המשפחה והחברים. אחרי ארבעים וחמש דקות של אימוץ שרירי הפה והשרירים שבמוח יצאתי משם עם חצי חיוך. שמחתי שהריאיון מאחורי אבל הרגשתי שיכולתי לתת יותר, לפרט יותר או להסביר את עצמי יותר טוב. מה שנשאר זה לחכות.. אחרי שבועיים אני קם לבוקר יום שבת בהיר ובארוחת הבוקר ההורים אומרים לי שעדכנו אותם כי לא התקבלתי. "רגע? מה?!" הרגשתי כאילו נפל עלי העולם איך הייתי בצד הלא נכון של המטבע? אבל כל הרגשות המעורבים, הכעס על עצמי והרחמים העצמיים ששקעתי בהם היו מיותרים בהחלט כי בדיוק שבועיים אחר כך מתקשר אליי אחד הבוחנים מהוועדה, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני "הלו?" עניתי לצלצול, "איתן אני רוצה שתשב יש לי משהו לספר לך"...
התיישבתי כולי רועד בציפייה לדבריו... "התווספה לנו עוד מלגה, אתה בפנים!" *דממה* לא ידעתי מה לומר מרוב אושר אז פשוט צעקתי לתוך הפלאפון "ייישששששש!!!!". המלגה שקיבלתי מייעדת אותי לחיות שנתיים בקולג' שבאיטליה שנקרא:Adriatic Collage, הקולג' נמצא בצפון מזרח איטליה ליד הגבול של איטליה והקמפוס שלו פתוח כלומר כל הכפר הוא למעשה הקמפוס והתלמידים מתערבבים עם תושבי הכפר.
המאפיה הישראלית של UWC גרסת 2013 :)
היום אני כבר בתהליכי הכנה לקראת הנסיעה, צריך להוציא ויזת סטודנט, להכין רשימת ציוד, להקשיב טוב טוב בהרצאות וסמינרים על ארץ ישראל כי "ידע הוא כוח" וגם כבר יש תחושה של פרידה.
כל פעם שהנושא מוזכר יש לי צביטה בלב כי שנתיים שלמות אני בקושי אראה את.. ואצחק עם...
כן החוויה תהייה מדהימה ויש חששות וציפיות. כבר עכשיו אני מדבר עם אנשים המיועדים להיות במחזור שלי מברזיל, נורבגיה, מרוקו וניגריה בפייסבוק כי שנה הבאה הם אולי ישבו לידי בכתה, אולי יטיילו איתי בוונציה ואולי יחיו איתי באותו חדר במשך שנתיים. אבל יש דבר אחד שכבר עכשיו אני יכול לספר לכם בוודאות, כשאני אעלה על הטיסה לאיטליה יהיו בי רגשות מעורבים של שמחה ועצב, עצב על הפרידה ושמחה על ההרפתקה המתחילה....

חוויות משבת :)

ביום שבת האחרון (אתמול) אני וההורים שלי נסענו לחיפה לבית של ה- secondi שלי מיכל ושם פגשתי אותה ואת אלה שגם היא ה- secondi שלי ואת המשפחות שלהם (secondi זה תלמיד בקולג' שהוא כבר שנה שנייה שם אני אהיה שם בפעם הראשונה מה שהופך אותי לprimi).
היה ממש מדהים לדבר איתן מחוץ לפייסבוק, לשאול שאלות (הרבה שאלות) וגם להירגע קצת לפני הטיסה כי האמת שהייתי ממש בלחץ "מה יקרה אם... ואם אני אכשל בלימודים?! ומה אני אעשה אם אני אשאר לבד !?!" (הלחץ הוא דבר שעובר במשפחה שלי מדור לדור חחחחחח...)

טוב אני צריך לסיים את הפוסט הזה מהר (מחר בגרות בהיסטוריה), מה שנותר לי לכתוב בינתיים זה שאני לא יכול לחכות כבר ליום המיוחל שבוא אגיע לקולג' אבל אני נהנה מכל רגע :)