חלק א' - נכתב באיטליה
עד לפני כמה דקות בחדר שלי שנמצא בצפון איטליה ישבו סקוט מסינגפור, ניקיט מהודו ואני. עשינו שיחת נפש עמוקה מאוד... על הבנות בקולג'. אבל זה לא הדגש בפוסט הזה, כי פתאום סקוט נעמד ואמר:" I'll miss you during winter break guys". עוד שלושה ימים וחצי בערך אני, תיק גב, גיטרה וקיטבג צבאי ישן נושן נדשדש במעלה מדרגות האוטובוס. האוטובוס הזה ייקח אותי, אם לא הבנתם, לשדה התעופה שממנו מתחיל המסע האווירי שלי בחזרה לישראל.
אחרי הנאום הקצר וקולע ללב שנאם סקוט החלטתי שזה זמן להסתכל במראה, לראות מה השתנה, מה נשאר אותו דבר, איפה התפתחתי? או איפה נסוגתי לאחור? האם אני מרוצה ממה שעבר עלי? האם אני מאושר?
אפשר לראות את התהליך שעברתי ממש טוב על המיטה שלי (מוזר ככל שזה נשמע). במהלך השנה תליתי תמונות של רגעים מהקולג' כל פעם שהתרגשתי, תליתי תמונות של משפחה וחברים מהארץ כל פעם שהתגעגתי, התחלתי לאסוף פוסטרים אומנותיים, ברכות יומולדת, מכתבים וגלויות ישנות. (לא לדאוג הדגל עדיין מתנוסס בגאווה בחדר אבל על קיר אחר).
מה השתנה?
הרבה. לא רק אורך השיער ובתקווה גם הגובה (מה עשיתי רע שאני צריך להרגיש נמוך ליד כל המזרח אירופאים האלה?!) אלא גם האישיות. עכשיו חלקכם, קהל הקוראים הנכבד אולי תוהה שהרי זה ברור שבחצי שנה אישיות של אדם תשתנה באופן די ניכר כי אחרי הכל אנחנו כל הזמן משפיעים על הסביבה והסביבה משפיעה עלינו בחזרה א-ב-ל אני מאמין שהשינוי שאני חוויתי זה משהו שונה, אני לא אותו אדם שהייתי הופך להיות אם הייתי נשאר בארץ, לטוב ולרע. אני מטיל ספק יותר, אני חושוב יותר לעומק (כשהנושא מתאים לחשיבה עמוקה). המשיכה שלי לתחום ההומני בקשת המקצועות הלימודיים גבר (בלי להשפיע על משיכתי למקצועות הריאליים). אני מרגיש בוגר לגילי ואני גאה בתחושה הזו.
העברית שלי השתנתה, אני מרגיש שאני מדבר בלשון גבוהה יותר מהשפה היומיומית כי דווקא השפה הספרותית נשחקת אצלי יותר עקב מאגר הספרים הקטן שיש לי מהארץ, כלומר אני מתעסק עם עברית כתובה יותר מאשר השימוש שלי בעברית מדוברת. אני גם מרגיש את החורים שלי באוצר המילים גדל וגדל (אני מתבייש להודות שבפוסטים האחרונים השתמשתי לא פעם אחת ולא פעמיים בגוגל תרגום כדי לתרגם מאנגלית לעברית). מנגד האנגלית שלי השתפרה, בשבועות הראשונים בקולג' הייתי קם בבוקר, מרוט, ולא הייתי מסוגל להשתמש באנגלית. כשסקוט היה אומר לי:Good Morning" הייתי עונה לו:"בוקר טוב" בעברית! היום אני קם בבוקר והאנגלית נשפכת לי מהפה כאילו היא הייתה שם תקופה ארוכה מאוד (אני נזהר לא לומר תמיד).
למדתי על עצמי שקשר טראנסאטלנטי זה לא המומחיות שלי. אני די מאוכזב מעצמי כי חשבתי שאני אצליח לשמור על קשר עם האנשים בארץ בצורה טובה יותר. אם מישהו מכם נפגע, חשב שאני מנסה להיפטר ממנו או כל מחשבה דומה... אני ממש מצטער, אתם כולכם חשובים לי, ואף פעם לא הייתה לי הכוונה להתעלם\להתנתק באמצע שיחת פייסבוק או סקייפ בלי אזהרה\לענות להודעות ומיילים באיחור גדול.
למדתי פה דברים שנראים לאנשים כל כך פשוטים ומובנים מאליהם (ואולי לא) כמו לכבס, לגהץ, לאפות, לחסוך בכסף (לנסות), לארוז לבד, לפרוק לבד, לעשות החלטות מחושבות, לנהל את הזמן, להתמודד עם לחץ.... אני חושב בכנות שדברים כאלה צריך ללמוד בצורה כלשהי (ועדיף בצורה מעשית) בשלב הנעורים כי אחר כך זה מאוחר מדי...
אני חייב לומר שאני אישית מרוצה ויותר מאושר עם ה"אני החדש" אני מרגיש שבחצי שנה הזאת נבניתי בצורה אינטנסיבית והפכתי לאדם בוגר יותר, פתוח יותר ושמח יותר :)
חלק ב' - נכתב בישראל
אני עכשיו יושב מול המחשב הנייח בבית, שקט פה, כבר התרגלתי לרעש שתמיד יש ברקע כשאתה חולק את אותו מבנה עם עוד 50 אנשים. ההגעה שלי לארץ הייתה משהו מרגש מאוד, לאורך כל המסע האווירי שלי לא חשבתי על שום דבר אחר מלבד "מה יהיה אם...?", "כמה אתה חושב שהם השתנו?", "האנשים האלה יזהו אותי בכלל?". כשנחתי בישראל הרגשתי כאילו כל האנשים הזרים מסביבי בשדה התעופה יודעים את "הסיפור שלי" - הילד שלא היה בבית חצי שנה ועכשיו הוא חוזר... גם אפשר לומר שדי נראיתי ככה עם התיק הצבאי הענק, הגיטרה, והרעמה המתולתלת. ההרגשה הזאת באה אלי כי הכל זרם ממש טוב: המזוודה הגיעה ראשונה, לא היה תור בבידוק הדרכונים... אבל אחרי הכל זה רק מחשבה חולפת ;)
כשראיתי את המשפחה בפעם הראשונה הרגשתי אושר שפשוט אי אפשר לתאר... אז אני חושב שהתמונות ידברו במקומי...
אחרי שהתאחדתי עם החברים והמשפחה, פגשתי תלמידים ישראלים מקולג'ים אחרים וביחד שיתפנו חוויות, עשיתי סדר בראש (ואת שיעורי הבית שקיבלתי) וישנתי הרבה הרבה אני מרגיש מוכן לעוד מחצית עמוסה, חווייתית, רועשת, לימודית, מרגשת, מרעידת אדמה (במובן המטאפורי הטוב) ונהדרת.
עוד פחות משבוע אני אעלה על עוד מטוס (לאוסף) והוא ייקח אותי לתורכיה. ההתרגשות והחששות המשפחתיות שאספסוף זועם על ארדואן ירמוס אותי באיסטנבול והציפייה לחקור ארץ חדשה ממלאים אותי עכשיו רק במחשבה על הטיסה.
תודה רבה על כל הרגעים שהענקתם לי כאן, בלעדיהם לא הייתי יכול למלא את המצברים כמו שצריך,
נתראה בחודש מאי,
איתן.
עד לפני כמה דקות בחדר שלי שנמצא בצפון איטליה ישבו סקוט מסינגפור, ניקיט מהודו ואני. עשינו שיחת נפש עמוקה מאוד... על הבנות בקולג'. אבל זה לא הדגש בפוסט הזה, כי פתאום סקוט נעמד ואמר:" I'll miss you during winter break guys". עוד שלושה ימים וחצי בערך אני, תיק גב, גיטרה וקיטבג צבאי ישן נושן נדשדש במעלה מדרגות האוטובוס. האוטובוס הזה ייקח אותי, אם לא הבנתם, לשדה התעופה שממנו מתחיל המסע האווירי שלי בחזרה לישראל.
אחרי הנאום הקצר וקולע ללב שנאם סקוט החלטתי שזה זמן להסתכל במראה, לראות מה השתנה, מה נשאר אותו דבר, איפה התפתחתי? או איפה נסוגתי לאחור? האם אני מרוצה ממה שעבר עלי? האם אני מאושר?
 |
| המיטה שלי בתחילת השנה |
 |
| המיטה שלי בסוף המחצית |
מה השתנה?
הרבה. לא רק אורך השיער ובתקווה גם הגובה (מה עשיתי רע שאני צריך להרגיש נמוך ליד כל המזרח אירופאים האלה?!) אלא גם האישיות. עכשיו חלקכם, קהל הקוראים הנכבד אולי תוהה שהרי זה ברור שבחצי שנה אישיות של אדם תשתנה באופן די ניכר כי אחרי הכל אנחנו כל הזמן משפיעים על הסביבה והסביבה משפיעה עלינו בחזרה א-ב-ל אני מאמין שהשינוי שאני חוויתי זה משהו שונה, אני לא אותו אדם שהייתי הופך להיות אם הייתי נשאר בארץ, לטוב ולרע. אני מטיל ספק יותר, אני חושוב יותר לעומק (כשהנושא מתאים לחשיבה עמוקה). המשיכה שלי לתחום ההומני בקשת המקצועות הלימודיים גבר (בלי להשפיע על משיכתי למקצועות הריאליים). אני מרגיש בוגר לגילי ואני גאה בתחושה הזו.
העברית שלי השתנתה, אני מרגיש שאני מדבר בלשון גבוהה יותר מהשפה היומיומית כי דווקא השפה הספרותית נשחקת אצלי יותר עקב מאגר הספרים הקטן שיש לי מהארץ, כלומר אני מתעסק עם עברית כתובה יותר מאשר השימוש שלי בעברית מדוברת. אני גם מרגיש את החורים שלי באוצר המילים גדל וגדל (אני מתבייש להודות שבפוסטים האחרונים השתמשתי לא פעם אחת ולא פעמיים בגוגל תרגום כדי לתרגם מאנגלית לעברית). מנגד האנגלית שלי השתפרה, בשבועות הראשונים בקולג' הייתי קם בבוקר, מרוט, ולא הייתי מסוגל להשתמש באנגלית. כשסקוט היה אומר לי:Good Morning" הייתי עונה לו:"בוקר טוב" בעברית! היום אני קם בבוקר והאנגלית נשפכת לי מהפה כאילו היא הייתה שם תקופה ארוכה מאוד (אני נזהר לא לומר תמיד).
למדתי על עצמי שקשר טראנסאטלנטי זה לא המומחיות שלי. אני די מאוכזב מעצמי כי חשבתי שאני אצליח לשמור על קשר עם האנשים בארץ בצורה טובה יותר. אם מישהו מכם נפגע, חשב שאני מנסה להיפטר ממנו או כל מחשבה דומה... אני ממש מצטער, אתם כולכם חשובים לי, ואף פעם לא הייתה לי הכוונה להתעלם\להתנתק באמצע שיחת פייסבוק או סקייפ בלי אזהרה\לענות להודעות ומיילים באיחור גדול.
למדתי פה דברים שנראים לאנשים כל כך פשוטים ומובנים מאליהם (ואולי לא) כמו לכבס, לגהץ, לאפות, לחסוך בכסף (לנסות), לארוז לבד, לפרוק לבד, לעשות החלטות מחושבות, לנהל את הזמן, להתמודד עם לחץ.... אני חושב בכנות שדברים כאלה צריך ללמוד בצורה כלשהי (ועדיף בצורה מעשית) בשלב הנעורים כי אחר כך זה מאוחר מדי...
אני חייב לומר שאני אישית מרוצה ויותר מאושר עם ה"אני החדש" אני מרגיש שבחצי שנה הזאת נבניתי בצורה אינטנסיבית והפכתי לאדם בוגר יותר, פתוח יותר ושמח יותר :)
חלק ב' - נכתב בישראל
אני עכשיו יושב מול המחשב הנייח בבית, שקט פה, כבר התרגלתי לרעש שתמיד יש ברקע כשאתה חולק את אותו מבנה עם עוד 50 אנשים. ההגעה שלי לארץ הייתה משהו מרגש מאוד, לאורך כל המסע האווירי שלי לא חשבתי על שום דבר אחר מלבד "מה יהיה אם...?", "כמה אתה חושב שהם השתנו?", "האנשים האלה יזהו אותי בכלל?". כשנחתי בישראל הרגשתי כאילו כל האנשים הזרים מסביבי בשדה התעופה יודעים את "הסיפור שלי" - הילד שלא היה בבית חצי שנה ועכשיו הוא חוזר... גם אפשר לומר שדי נראיתי ככה עם התיק הצבאי הענק, הגיטרה, והרעמה המתולתלת. ההרגשה הזאת באה אלי כי הכל זרם ממש טוב: המזוודה הגיעה ראשונה, לא היה תור בבידוק הדרכונים... אבל אחרי הכל זה רק מחשבה חולפת ;)
כשראיתי את המשפחה בפעם הראשונה הרגשתי אושר שפשוט אי אפשר לתאר... אז אני חושב שהתמונות ידברו במקומי...
 |
| השלט:"מי בא לאמא" מסתבר שהתכנון המקורי היה לכתוב את זה באיטלקית אבל... |
 |
| בשנייה הראשונה שנכנסתי הביתה... |
אחרי שהתאחדתי עם החברים והמשפחה, פגשתי תלמידים ישראלים מקולג'ים אחרים וביחד שיתפנו חוויות, עשיתי סדר בראש (ואת שיעורי הבית שקיבלתי) וישנתי הרבה הרבה אני מרגיש מוכן לעוד מחצית עמוסה, חווייתית, רועשת, לימודית, מרגשת, מרעידת אדמה (במובן המטאפורי הטוב) ונהדרת.
עוד פחות משבוע אני אעלה על עוד מטוס (לאוסף) והוא ייקח אותי לתורכיה. ההתרגשות והחששות המשפחתיות שאספסוף זועם על ארדואן ירמוס אותי באיסטנבול והציפייה לחקור ארץ חדשה ממלאים אותי עכשיו רק במחשבה על הטיסה.
תודה רבה על כל הרגעים שהענקתם לי כאן, בלעדיהם לא הייתי יכול למלא את המצברים כמו שצריך,
נתראה בחודש מאי,
איתן.
