חחחחחחחח פשוט כי אין לי רעיון :)
הזמן האחרון עובר מהר ולאט, זה לא סותר, פשוט לאט מהציפייה לday one בקולג׳ ומהר כי יש הרבה דברים להספיק...
מאז שלא עדכנתי עברתי הרבה חוויות נהדרות אז הנה כמה מהן:
קונצרט גיטרה אחרון ביותר: כמיטב המסורת המורה שלי לגיטרה (שאיתו אני לומד לנגן מכתה ג') עשה קונצרט סוף שנה של התלמידים שלו במרכז "אלי כוהן" בכפר סבא, היה נחמד וזו הייתה הפרידה הרשמית שלי מהשיעורים עם יעקוב המורה וממנו. הנה קישור שלי מנגן :) http://www.youtube.com/watch?v=-tTi_V7KD5Y
בפעם הראשונה בחיי הייתי במוזיאון יד ושם עם סבתא אסתר, סבא משה ואמא חנה. אני חייב לומר שאני נכנסתי לשם בהרגשה של: "מה הם רוצים ממני?" ו-"עכשיו קיץ... מה הקטע לתקוע לי את השואה בקיץ?" אבל ככל שנכנסתי עמוק יותר למוזיאון הבנתי שאין קשר בין הצורך לזכור ובין עונות השנה. כשנכנסתי ציפיתי פשוט לעבור בין הרבה קטעי מידע כתובים עם עובדות יבשות ותמונה או שתיים אבל ממש טעיתי, כל המוזיאון היה מלא בסרטונים עם עדויות אישיות של ניצולי שואה מוקרנות על הקירות, סרטים דקומנטריים קצרים, מוצגים משוחזרים אבל בעיקר אמיתיים (אפילו הקור המקפיא בתוך המוזיאון נתן תחושה של צעדת המוות... סתם סתם אני ציני חחחח). למדתי גם הרבה עובדות מאוד מעניינות שלא ידעתי עד היום, למשל שיש עד היום בישראל מדור חיפוש קרובים לניצולי שואה או למשל שניצולי השואה שחיו בגטאות השתמשו במונח מוזלמנים בתור אנשים עור ועצמות, מי שהיה על סף מוות נקרא מוזלמן. לדעתי עשיתי משהו מאוד חכם בסיור במוזיאון, כשנכנסנו למוזיאון בדיוק נכנסה קבוצה של נערים אמריקאים טיפה יותר גדולים ממני אז פשוט הזדנבתי אחריהם והקשבתי לאורך כל המוזיאון להדרכה באנגלית. ככה קיבלתי גם מידע על אירועי מלחמת העולם השנייה והשואה וגם מושגים באנגלית בנושא. סיפור אחד שממש זיעזע אותי שהמדריכה סיפרה היה מתוך עדות של ניצול שואה שהיה במחנה עבודה לקראת סוף המלחמה היהודים ישנו בדרגשי השינה בצפיפות בלתי נסבלת ועירבבו אותם עם פושעים אזוריים שנשלחו בתור עונש למחנות האלה. אז לילה אחד הגיעה משלחת חדשה של אסירים ואסיר אחד ישן לידו, בלילה הניצול מתעורר ומגלה שהאסיר פשוט אונס אותו, היהודי מתחיל לצעוק אז האסיר כדי להשתיק אותו שם לו פרוסת לחם בפה. העד מספר שבאותו הרגע הוא פשוט הפסיק להיאבק באסיר ולא היה לו אכפת מה הוא עושה לו כי הוא ראה רק את הלחם בכל הסיטואציה. צמרמורת...
מי שהיה במזיאון מכיר את המוצג האחרון שם שהוא בעצם חדר שלם, כל קירות החדר מלאים בקלסרים עם עדויות של ניצולי שואה ובמרכזו יש את מעגל התמונות של הניצולי בתיקרה ומתחתיו מין בריכת מים עמוקה. זה היה הסיום הטוב ביותר שאפשר היה לתת למוזיאון, במקום לצאת רק בהרגשה מרירה מהנושא של המוזיאון ופרטיו המוצג האחרון מוציא אותך בהרגשה מרירה אבל מלכדת, עם המשפחה ועם כל היהודים בכללי.
מאז שלא עדכנתי עברתי הרבה חוויות נהדרות אז הנה כמה מהן:
קונצרט גיטרה אחרון ביותר: כמיטב המסורת המורה שלי לגיטרה (שאיתו אני לומד לנגן מכתה ג') עשה קונצרט סוף שנה של התלמידים שלו במרכז "אלי כוהן" בכפר סבא, היה נחמד וזו הייתה הפרידה הרשמית שלי מהשיעורים עם יעקוב המורה וממנו. הנה קישור שלי מנגן :) http://www.youtube.com/watch?v=-tTi_V7KD5Y
בפעם הראשונה בחיי הייתי במוזיאון יד ושם עם סבתא אסתר, סבא משה ואמא חנה. אני חייב לומר שאני נכנסתי לשם בהרגשה של: "מה הם רוצים ממני?" ו-"עכשיו קיץ... מה הקטע לתקוע לי את השואה בקיץ?" אבל ככל שנכנסתי עמוק יותר למוזיאון הבנתי שאין קשר בין הצורך לזכור ובין עונות השנה. כשנכנסתי ציפיתי פשוט לעבור בין הרבה קטעי מידע כתובים עם עובדות יבשות ותמונה או שתיים אבל ממש טעיתי, כל המוזיאון היה מלא בסרטונים עם עדויות אישיות של ניצולי שואה מוקרנות על הקירות, סרטים דקומנטריים קצרים, מוצגים משוחזרים אבל בעיקר אמיתיים (אפילו הקור המקפיא בתוך המוזיאון נתן תחושה של צעדת המוות... סתם סתם אני ציני חחחח). למדתי גם הרבה עובדות מאוד מעניינות שלא ידעתי עד היום, למשל שיש עד היום בישראל מדור חיפוש קרובים לניצולי שואה או למשל שניצולי השואה שחיו בגטאות השתמשו במונח מוזלמנים בתור אנשים עור ועצמות, מי שהיה על סף מוות נקרא מוזלמן. לדעתי עשיתי משהו מאוד חכם בסיור במוזיאון, כשנכנסנו למוזיאון בדיוק נכנסה קבוצה של נערים אמריקאים טיפה יותר גדולים ממני אז פשוט הזדנבתי אחריהם והקשבתי לאורך כל המוזיאון להדרכה באנגלית. ככה קיבלתי גם מידע על אירועי מלחמת העולם השנייה והשואה וגם מושגים באנגלית בנושא. סיפור אחד שממש זיעזע אותי שהמדריכה סיפרה היה מתוך עדות של ניצול שואה שהיה במחנה עבודה לקראת סוף המלחמה היהודים ישנו בדרגשי השינה בצפיפות בלתי נסבלת ועירבבו אותם עם פושעים אזוריים שנשלחו בתור עונש למחנות האלה. אז לילה אחד הגיעה משלחת חדשה של אסירים ואסיר אחד ישן לידו, בלילה הניצול מתעורר ומגלה שהאסיר פשוט אונס אותו, היהודי מתחיל לצעוק אז האסיר כדי להשתיק אותו שם לו פרוסת לחם בפה. העד מספר שבאותו הרגע הוא פשוט הפסיק להיאבק באסיר ולא היה לו אכפת מה הוא עושה לו כי הוא ראה רק את הלחם בכל הסיטואציה. צמרמורת...
מי שהיה במזיאון מכיר את המוצג האחרון שם שהוא בעצם חדר שלם, כל קירות החדר מלאים בקלסרים עם עדויות של ניצולי שואה ובמרכזו יש את מעגל התמונות של הניצולי בתיקרה ומתחתיו מין בריכת מים עמוקה. זה היה הסיום הטוב ביותר שאפשר היה לתת למוזיאון, במקום לצאת רק בהרגשה מרירה מהנושא של המוזיאון ופרטיו המוצג האחרון מוציא אותך בהרגשה מרירה אבל מלכדת, עם המשפחה ועם כל היהודים בכללי.
 |
| המוצג האחרון- למעלה תמונות של אנשים שניספו בשואה ולמטה בריכת מים. הרעיון - מים הם סימן החיים, התמונות משתקפות במים, זה מייצג איך הזיכרון של הנספים משתקף בין החיים. |
 |
| כרזה לכבוד יום הזיכרון לשואה שמאוד אהבתי :) |
הסיור הזה במוזיאון הכניס אותי לעומק של השואה, והחדיר לי את המשמעויות שלה: בפן המשפחתי, היהודי הכולל והאינדיבידואלי. מה שגורם לי לתהות: איך אף פעם במסגרת בית הספר לא הייתי במוזיאון הזה?! מסתבר שהמוזיאון הזה הוא לא חלק חובה בתוכנית הלימודים ואני חושב אחרת. אני חושב שלפני שמתחילים לעשות מסעות בפולין שהערך היחיד שהם נותנים לתלמידים ברובם זה תמונת פרופיל חדשה תחת הכותרת:"מסע לפולין 2013 היה טירוףףף!!!" אז צריך לעשות הקדמה מעמיקה של לפחות שנה בנושא, בלי קשר לבגרות בהיסטוריה, צריך עוד בכיתה ט' או י' לקחת את כל התלמידים היהודים בישראל (מכל העדות)(וגם תלמידים בישראל שאינם יהודיים אבל מתעניינים בנושא) למוזיאון הזה ולעוד כמה מפגשים עם ניצולי שואה או מוזיאונים אחרים כמו מרתף השואה בירושלים, ממש לגרור אותם ביד כמו שעשו לי...
אתמול חזרתי מסמינר הכנה של uwc. היה מאוד מעניין, כיף ומרגש.
בבוקר יום חמישי השקמתי בחופש הגדול וקמתי בחמש וחצי בבוקר(?!) בשש וחצי אבא שלי ואני יצאנו מהבית ובדרך לעבודה שלו הוא נתן לי טרמפ לתחנת הרכבת בתל אביב, שם נפגשתי עם עוד כמה first years ונסענו ביחד לאשקלון החמימה. שם כבר התרכזו כל הfirst years, האחראים על הסמינר ותלמידת שנה שנייה של הקולג׳ בהונג קונג.
 |
| שירה (הsecond year של הונג קונג) מכרה במהלך הסמינר צמידים שהכינו נערות מקמבודיה במקלט לנשים שנמכרו בתור זונות במסגרת סחר בני האדם שמתרחש בקמבודיה. אז כמובן שקניתי אחד כדי לתת את תרומתי הקטנה למקלט בקמבודיה :) |
משם נסענו במיניבוס נסיעה קצרה לקיבוץ זיקים שבו היה הסמינר.
מה שעשינו היה פשוט להשתלט על הקן של השומר הצעיר (שנטשו אותו לכבוד השומריה) בקיבוץ למשך היומיים.
אז הנחנו את התיקים על הרצפה, התיישבנו על הספות וישר התחילה ההרצאה הראשונה, היה לנו רצף גדול של הרצאות עם ארוחת צהריים נהדרת באמצע עד הערב כולל הרצאה של מיטב שהתרכזה במתן סיטואציות קיצוניות של שיח עם אנשים עם דעות שונות.
 |
| בהרצאה הראשונה התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה קיבלה משימה, הקבוצה שאני הייתי בה התבקשה לצייר את דמות הישראלי, אז ציירנו איש עם כובע טמבל, פלאפל, כאפייה ופיאות שיער כמו של החרדים ותלבושת של ערס ונעל אחת צבאית ואחת סנדל עם גרב. הרוב התעקשו לשים את כל המאפיינים בדמות אחת למרות שאני רציתי לצייר הרבה דמויות שלכל אחת מאפיין שונה :/ |
במהלך היום הצטרפו לחבורה העליזה מיכל ואלה הsecondi שלי, שיר שלפני חודשיים סיימה את לימודיה בקולג׳ באיטליה וגם נויה שהיא second year אבל אני לא זוכר באיזה קולג׳ וגם גיא שהיא second year של הקולג׳ בנורבגיה.
בערב הזמנו פיצה לכולם והיה ממש כיף סתם כולם ישבו ודיברו, עם הבוגרים והsecond years וגם סתם עשינו שטויות חחחחח. אחרי זה עשינו מדורה בחוץ, צלינו הרבה מרשמלו ועשינו הרבה שחנש"ים (שיחות נפש).
ביום השני הייתה לנו הרצאה בחוץ על הדשא בנושא ערכי ה-uwc, עשינו אותה בחוץ והיא הייתה מאוד קלילה וחוויתית, אחריה גם נשארנו בחוץ בדשא ושיחקנו משחקי חברה על הדשא (ברוח קיבוץ זיקים חחחחח) ואחרי כמה הרצאות נוספות ניקינו את הבלגן בקן של השומר, ארזנו שקש"ים ועלינו בקפיצה למיניבוס שלקח אותנו לאשקלון ומשם התפזרנו איש איש לדרכו. בקיצור היה ממש מדהים ומהסמינר יצאתי כשאני מרגיש הרבה יותר מוכן ורגוע לדבר האמיתי וגם עייף :)
בערב הזמנו פיצה לכולם והיה ממש כיף סתם כולם ישבו ודיברו, עם הבוגרים והsecond years וגם סתם עשינו שטויות חחחחח. אחרי זה עשינו מדורה בחוץ, צלינו הרבה מרשמלו ועשינו הרבה שחנש"ים (שיחות נפש).
 |
| Gli Italiani - האיטלקיים מימין לשמאל: אלה, שיר, מיכל ואני (נהנים מפיצה איטלקית במיוחד) |
 |
| אני ויערה (בוסניה *הרצגובינה*) לצד אביה החינני (ויילס) |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה