ברזילאי משוקולד, ספרדי מצונן ושקשוקה - פוסט שהייתי צריך לפרסם ממזמן

הפוסט הזה מספר על החוויות מספטמבטר ותחילת אוקטובר, התחלתי לכתוב אותו בסוף ספטמבר, תמונות נוספות יצטרפו כשהאינטרנט ישתפר:

חזרתי לקולג' לפני חודש, וואו, זה ממש עבר בשנייה. אני אנסה לכתוב כאן כמה שיותר כי באמת שהיה לי חודש כל כך עמוס ומלא ומספק שאני רוצה לזכור כמה שיותר.
הגעתי לקולג' - אחרי המסע האווירי חזרתי לבית (אחד מיני בתים רבים שיהיו לי במהלך חיי) סחבתי את המזוודות שלי במעלה השביל שמוביל לפורה (Fore), זה בניין המגורים שבו אני אעביר הרבה זמן מהשנה הקרובה. הקשתי את הסיסמא בדלת הכניסה, משכתי, והדלת לא נפתחה. ניסיתי עוד פעם, לא. התחלתי להילחץ ניסיתי עוד פעם, לאט יותר... הדלת לא נפתחה. בסוף תלמידה אחרת מרוסיה הגיעה ואמרה לי ששינו את הסיסמא. משהו בעובדה שלא יכלתי להיכנס בקלות למגורים ושלא היה מישהו זמין שישר יסביר לי מה הולך כאן הדגיש את החיסרון של הסקנד-יירס. שנה שעברה אלה ומיכל ושאר הסקנד יירס היו שם בשביל הפירסט יירס ובשבילי. הפנמתי באותו הרגע שהשנה זה הפוך, שאני הסקנד ייר ושעוד כמה ימים (מאותו יום) יהיו בכפר גם פירסט ייר שצריך לעזור להם. רוב הזמן אני נהנה מהתחושה הזו - של להיות "אח גדול" או אפילו סתם להיות "הזה שיודע", אני מודה. אבל בחודש הזה למדתי להעריך אפילו עוד יותר את הסקנד יירס שלי, הבנתי כמה דברים חכמים הם אמרו לי וכמה ידיים תומכות עזרו לי בתקופה הזאתי בדיוק לפני שנה.

מיד עם החזרה שלנו המחזור שלי התחיל לעבוד על ה-welcome show, זה מופע שהסקנד יירס עושים לפרימי בסופ"ש הראשון של הקולג', בכללי כל השבוע הזה נקרא welcome week. אין בו לימודים אבל הרבה פעילויות - ice breakers, סיורים בדויינו ובטירה.. בעיקר כדי לתת לכולם זמן להיתמקם לפני שהלימודים מתחילים. בשלב כלשהו בשבוע הזה רציתי לקחת קבוצה של פרימי ל-rilke path (שביל טיולים נורא יפה שנמצע ממש ליד המגורים שלנו). זה משהו שסקונדו שלי מקנדה וסקונדה מאלבניה עשו שנה שעברה איתי ועם עוד כמה קו-יירס שלי ורציתי להמשיך את זה. הרעיו התגלגל ועבר מפה לאוזן ככה שבסוף יצא שבערך חצי מהקולג' נדחק לתוך Rilke path ביחד וצעד לתוכו כדי להנות מהנוף.
קצת תמונות מה-ice breakers:

אחר כך הלימודים התחילו, האמת שדי פחדתי מהלימודים מכמה סיבות: דבר ראשון, שנה שעברה לא היתה מוצלחת מבחינה לימודית כמו שממש רציתי, כן הייתי שמח עם הציונים אבל לא הרגשתי מסופק או שלם עם עצמי. אבל אני כבר מרגיש שיפור, קיבלתי 7 גם בחיבור באנגלית וגם במבחן במתמטיקה! אז נשאר לי רק להמשיך בכיוון הזה אני מניח... דבר שני, כמעט כל המורים שלי התחלפו במורים חדשים, באמת שאין יותר מפחיד מזה. המורה לאומנות עזבה לשנת שבתון, המורה למתמטיקה ולכימיה שניהם עזבו ללמד בקולג' החדש בארמניה, המורה לאיטלקית התחלף, המורה שמפקח על לימודי העברית שלי התחלף ואפילו החליפו את הtutor שלי (סוג של מחנך)! המחנך החדש שלי הוא פבלו, מספרד והוא לימד בקולג' בהודו לפני שהוא בא אלינו, ובגלל שמהודו הוא עבר לצפון איטליה, הוא כל הזמן מצונן) בקיצור הרבה דברים חדשים. עד עכשיו הרושם שלי מהמורים ממש טוב, אני מרגיש יותר בנוח לשאול שאלות וחלקם מלמדים בשיטות שאני יותר מעדיף מהמורים הקודמים שלי (לא שאלה שהיו שנה שעברה היו נוראיים, כן?). המורה לאומנות החדשה ממש חמודה, היא איטלקייה בשם Lorela. היא לא יודעת הרבה אנגלית (אבל יותר משאני יודע איטלקית), היא ממש מעודדת ותומכת בנו וברעיונות שלנו, יש לה גישה נורא פתוחה לכל הסוגים של האומנות לעומת המורה הקודמת שהייתה טיפה פחות גמישה. גם העובדה שאני צריך לתקשר בחצי אנגלית חצי איטלקית בשיעורי אומנות נורא משמחת אותי, ככה אני מחזק את האיטלקית המדוברת שלי, לפחות בנושאים שקשורים לאומנות חחחחחח

גם אחרי שהתחילו הלימודים הפעילויות לא הפסיקו, היה לנו ערב מיקרופון פתוח - שמי שרוצה פשוט עולה לבמה ושר, רוקד, מדבר, מספר או עושה מה שבא לו. גם היה לנו ערב שירה שהיה ממש מגניב (חוץ מהעובדה שהלטינים חשבו שמעניין אותי לשמוע את כל הפואמות שלהם בספרדית בלי תרגום). כל תלמיד יכול היה להביא יצירה או שהוא כתב או מהארץ שלו.  אפילו המחנך החדש שלי, פבלו המחנך שלי מספרד הצטרף אלינו לערבים האלה והקריא שירה (באנגלית תודה לאל). אני לקחתי שיר של רוני סומק, תרגמתי אותו לאנגלית והקראתי אותו. האמת, ועם כל הכבוד לרוני סומק (ויש כבוד אני, לומד אותו לבגרות), באנגלית השיר הספציפי שתרגמתי נשמע יותר טוב, אולי בפוסט הבא אני יעלה את התירגום (כשאני אמצא את פיסת הנייר עם התרגום המאולתר שלי).

עכשיו כבר בטח הבנתם מאיפה מגיע הספרדי המצונן מהכותרת (פבלו), אבל מה עם הברזילאי משוקולד, אז זה סיפור על מישהו שלא פגשתי אישית. באחד הערבים תאתי הברזילאית ואני הכנו מאכל ברזילאי שהיא מאוד אוהבת: לוקחים קערה, שמים 50% שוקולד ו-50% חלב מרוכז, ממיסים במיקרו ואוכלים כשזה חם אבל לא יותר מדי. השוקולד הזה נקרא בריגדרו. בפורטוגזית בריגדרו זה דרגה גבוהה בצבא, סוג של גנרל או רמטכ"ל. בזמן שטחנו בריגדרו תאתי סיפרה לי את מקור השם של המאכל הזה: אז לפני כמה עשורים (לא זוכר כמה) אחד מהראשים של הצבא הברזילאי (הבריגדרו) התמודד לבחירות לנשיאות. כדי למכור את עצמו טוב הוא רצה לשווק את עצמו בפבלות ולכמה שיותר חתכי אוכלוסייה, אז הוא המציא את מאכל השוקולד הזה. הוא מאוד זול וקל להכנה (וממש טעים על סף הממכר). מצע הבחירות של האיש הזה התבסס על הבריגדרו ובסוף הוא באמת זכה בנשיאות!! סיפור שעורר בי את המחשבה על כמה קל להשפיע על אנשים... 

בעזרת שוקולד חחח

יום אחד נועה, הפרימה שלי, ואני החלטנו להכין שקשוקה ביחד. אף אחד מאיתנו אף פעם לא הכין שקשוקה בלי "השגחה עליונה" אז זה היה די מלחיץ אבל יצא ממש טעים! כל מי שהיה בday room של fore (המגורים שלנו) טעם קצת וכולם אישרו :) זה היה ממש כיף, אולי חוץ מכמה אירופאים שקפצו ואמרו:"זה העתקה של _____ אבל אחרת.". זה לא העתקה אם זה לא אותו דבר. נקודה.

גם peace one day היה השנה, השנה לפני מופע הרחוב המסורתי בטרייסטה כל הקולג' פתח את הבוקר במחנה מאסר ממלחמת העולם השנייה של יהודים ושל פרטיזנים. עשיונו שם טקס גדול, תלמידים מאזורי קונפליקט שונים בעולם נאמו ביחד, גם מוחמד מפלסטין ואני נאמנו, קראנו לתת לשלום הזדמנות אמיתית ובעיקר דיברנו על כמה זה חשוב לראות את "הצד האחר" כדי לדעת שגם הם בני אדם נורמטיביים ברובם.

אפילו הטלוויזיה האיטלקית המקומית הגיעה לשם וראיינו אותנו לטלוויזיה. אף פעם לא התראיינתי לטלוויזיה, במיוחד לא על משהו ככ חשוב, זה נתן לי נקודת מבט מאוד מעניינת על המדיה היום. אישה עם מקרופון מלווה באיש רחב כתפיים שנושא מצלמה יוקרתית איגפו את מוחמד ואותי באחת הפינות של מחנה המאסר. ההאישה אמרה לנו, בזמן שהיא סידרה את הדגל הישראלי שהיה קשור לי על הגב כדי שהוא יבלוט,"כל אחד מכם צריך להגיד בנפרד בעשרים שניות, שלא יהיה ארוך, מה אתם חושבים על peace one day, על המצב במזרח התיכון ומה שלום אומר בשבילכם", היא הנהנה לנושא המצלמה וזה התחיל לצלם. בלי שום זמן לעכל את השאלה, לשקול מילים, לנשום! עכשיו אני מבין איך יש כל כך הרבה פליטות פה  שנאמרות מול המצלמה. אם כל הכתבים הינם כמו האישה הזאתי אז אין פלא ששום דבר לא מגלגל כמו שצריך ואף אחד לא מבין מה קורה בעולם....

וזה מוביל אותי לריקוד הפותח של המופע בטרייסטה שהקולג' עשה באותו יום, הוא לא קשור לתרבות כלשהי (אולי אמריקאית). לקחנו את ה-office mob מ- step up 4 שזה ריקוד מחאה על איך האנשים עם חשבון הבנק הגדול או ההשפעה הפוליטית החזקה גוררים אנשים רבים למצבים שהם לא רוצים להיות בהם כמו מלחמות או עוני. הנה הקישור:

http://www.youtube.com/watch?v=kqM0O_99P7Y

 אני זוכר שכשהלכתי לבית האבות בפעם הראשונה אחרי הקיץ היה לי פחד ממשי כשנכנסתי לשם שאני אראה מושבים ריקים או פרצופים חסרים, זאת היתה תחושה ממש חזקה ואני לא אשכח אותה. בכללי באותו יום קיבלתי נקודת מבט חדשה על הרבה דברים שקשורים להתבגרות, ואחר כך, הזדקנות. חלק מהאנשים בבית האבות לא זכרו אותנו בכלל, גם היה נורא קשה לכל הפרימי החדשים שלא ידעו איטלקית, זה מאוד הזכיר לי אותי בשנה הקודמת. לעומת זאת חלק מהאנשים בבית האבות זכרו אותנו, מישהי אפילו זרקה לנו כמה משפטים באנגלית כי היא התחילה לנסות ללמוד אנגלית! היום הזה מילא אותי בהרבה מחשבות...

בכללי רוב הפעילויות שלי השנה השתנו, במקום טיפוס הרים אני לוקח קראטה, לפעמים אני מרגיש שאני צריך לצאת לטבע ולטפס אבל בכללי אני לא מתחרט. אני לומד הרבה: גם איטלקית (המדריכים איטלקיים ואנחנו לומדים קראטה ביחד עם המקומיים), גם על התרבות היפנית וגם משמעת ואומנות לחימה. הפעילות היצירתית שלי- מעגל האקטואליה נשאר בתור הפעילות היצירתית שלי, ואליו התווסף שיעורי הלחנה עם סטפנו - המורה למוזיקה הממש מוכשר פה, וגם פעילות ציור - כדי לשפר את הטכניקה שלי לעבודות האומנות שאני צריך להכין לIB.

דבר אחרון לפני שאני סוגר את הפוסט הזה - מיכל, הסקנד ייר שלי באה לביקור בקולג'! וגם ההורים עם אחותי הקטנה!! על הדברים האלה ועוד אני אכתוב בפוסט הבא...

איתן. 

מעללי קיץ

לפני שאני מספר על מעללי הקיץ שלי אני חייב לכתוב כאן עוד סיפור לאוסף סיפורי הטיסה שלי :)
אז אחרי שעליתי לאוטובוס והגעתי לשדה התעופה בטרייסטה גיליתי שאיתי על הטיסה לרומא יהיו עוד שמונה חברים מהקולג'. כשעלינו לטיסה אני התיישבתי במקומי (ליד החלון!!) ושתי שורות מאחורי ישב מוחמד מפלסטין. אנחנו חיכינו שהמטוס ימריא ובזמן הזה איש מבוגר (בן 60 בערך) ניסה לדחוף את הטרולי הענק שלו בתא התיקים שמעל המושבים, איפה שמוחמד ישב. אחרי ניסיון כושל הוא התחיל להתפרץ על מוחמד ואמר דברים כמו:"תראה איך דפקת אותי יא אידיוט" "בגילך אני טיפסתי הרים וכל מה שאתה עושה זה כלום"... בקיצור זקן עצבני. מוחמד לא ידע מה לעשות עם עצמו ועם האיש שצועק עליו בלי סיבה, והאיש המשיך לצעוק ולצעוק, גם במהלך ההמראה למרות שהדיילים סידרו מקום לטרולי שלו. כל כך התעצבנתי על האיש הזה, עד שכל ה"ישראליות" שלי יצאה החוצה במכה ואני פתחתי את החגורה, נעמדתי באמצע ההמראה והתחלתי לצעוק על האיש שחלאס והבנו ואין לו שום סיבה לצעוק על החבר שלי ולמרבה הפלא זה עבד וכשהאיש החמוץ הבין שלא רק הוא יכול לצעוק הוא נעלם דום :) כשהתיישבתי חזרה האישה האיטלקיה שישבה לידי אמרה לי שיש לי הרבה אומץ לעשות מעשה כזה. אמרתי לה שאני לא חושב ככה אבל האיש הזה לא צדק מההתחלה ורק פגע בכולם ואז היא שאלה אותי אם אני יודע מי זה, כמובן שלא ידעתי מה לי ולאיש עצבני בן שישים שנמצא איתי על אותה טיסה? מסתבר שיצאתי בצעקות על אחד ממגישי החדשות הכי מוכרים באיטליה...

בקיץ הזה הכל קרה כל כך מהר וכל כך לאט בו זמנית וגם כל כך הרבה דברים קרו עד שאתה כבר לא זוכר מה קרה מתי... אני אנסה להיות עקבי אבל יכול להיות שאני אבלבל את סדר האירועים, לא נורא.
חזרתי לארץ, היה ממש מדהים לראות שוב את כולם וגם את אחותי הקטנה אפרת שגדלה כל כך!! כל המשפחה ביחד עם משפחה נוספת יצאנו לנופש ממש ממש מגניב בקיבוץ עין גדי שליד ים המלח, המדבר היה הרבה יותר יפה מאשר בחורף וגם בים המלח היה ממש ממש כיף (ובריא לעור). הדבר היחיד שהפריע לי היה לראות את ההתכווצות של חופי ים המלח, איפה החוף היה פעם ואיפה הוא נמצא עכשיו. העובדה שמהחוף המקורי צריך ממש ליסוע ברכב כדי להגיע לקו המים זה כבר ממש עצוב. משהו לא בסדר קורה שם ואף אחד לא עושה עם זה משהו... איפה קק"ל כשבאמת צריכים אותם? ואיפה הממשלה שהיתה אמורה להידלק לה נורה אדומה ממזמן שתגביל את מפעלי ים המלח?!

חוף ה"אין ים המלח"

בחוף ה"יש ים המלח"

מפלצות הבוץ - תמר ואני רדפנו אחרי איתמר מכוסים בבוץ חחחח 

סלפי על רקע מדברי

בניין ליברמן

בקיץ עבדתי (ואני עדיין עובד) על עבודת מחקר שנקראת EE - Extended Essay. נותנים לתלמידים כל שנה לכתוב עבודת מחקר של 4000 מילים (באנגלית כמובן) באיזה מקצוע שהם רוצים ועל איזה שאלה שהם בוחרים. כל הרעיון זה בעצם לדמות את כל עבודות המחקר שמקבלים באוניברסיטאות ולתת לנו ניסיון פרקטי בהכנה שלהן. אז אני עושה את העבודה שלי במקצוע שנקרא peace and conflict ושאלת המחקר שלי היא: כיצד הקדנציה המקבילה של נתניהו ואבאס השפיעו על תוצאות המשא ומתן של 2013 - 2014. כנראה שבמסקנות המחקר אני גם אכתוב תובנות לעתיד בנוגע למנהיגים האלה. דבר ראשון אני מאוד שמח עם המחקר שבחרתי, כי מי לא נהנה להעביר ביקורת על פוליטיקאים? חחחח. המחקר הזה הכניס אותי עמוק לתוך הבוץ של ההיסטוריה הישראלית והפלסטינאית וזה נתן לי פרספקטיבה טובה על המלחמה עכשיו.
יש כל כך הרבה אנשים שבגללם (או בזכותם) אנחנו כולנו איפה שאנחנו, אין טעם לחפש אשמים ללמה אנחנו כאן, כי זה לא נגמר. במקום זה צריך לחפש תשובה ל"איך אנחנו יוצאים מכאן ולאן?".

אני לא רוצה לפרט בבלוג הזה הרבה על המלחמה, לא בגלל שאני מפחד להגיד את דעתי או משהו כזה, להפך אני מסוגל לחפור לאנשים את הנשמה עם הדעות שלי, במיוחד בפייסבוק, זה הגיע אפילו לרמה שמישהי מסויימת חסמה אותי בפייסבוק ומחקה אותי מהחברים שלה(not offended). אני פשוט לא רוצה שהמלחמה תהיה משהו מרכזי מהפוסט\יומן הזה. אני כן אספר לכם שכמה ידידים שלי מהקולג' לא "ראו בעין יפה" את הישראלים במלחמה. אז היו לי הרבה מקרי "טוקבאק" בפייסבוק, היו לי רגעים קשים לעיתים רחוקות הקבוצה הקטנה של הקיצוניים בקולג' כמעט הוציאו לי את החשק לחזור, אבל מה לעשות? לא עבד להם אני מתרגש לקראת החזרה והם יצטרכו לסבול אותי עוד שנה חחחחח.
מצד שני גם הרבה חברים ואנשים שבקושי דיברתי איתם שאלו מה שלומי והאם אני עוד חי, למרות שיש בזה טיפת מגוחכות במבט ראשון, יש בזה כוונה אמיתית וסקרנות וראש פתוח. וזה מחמם את הלב, לא משנה כמה מצחיקות היו השאלות שלהם...

במהלך הקיץ כמה אנשים מהקולג' באו לבקר בישראל כחלק מסיור: ירדן-הרשות הפלסטינית-ישראל-ויאללה הביתה לשניצל של אמא. אני נפגשתי איתם באחד הימים של הביקור בארץ. נפגשנו בירושלים, שיר (השנה השלישית הישראלית שלי שאירחה אותם), אמה מאיטליה, יו ין מאוסטרליה, דינו מסלובניה ואני. הלכנו ביחד לסיור במוזיאון יד ושם, צחקתי על זה שהייתי שם שנה שעברה בקיץ וזה "סגירת מעגל". אחרי זה טיילנו עוד קצת ברחובות ואז התפזרנו, למרות שרוב השיחות שלנו סבבו סביב נושא השואה, הנאצים והמלחמה בעזה של עכשיו היה ממש כיף לראות אותם, סוג של תזכורת שuwc זה מקום אמיתי ושלא סתם העברתי שנה שלמה בדימיונות.

גם היה לנו מפגש של כל הקו יירס שלי והזירו יירס שלנו בקיבוץ רמת רחל, היה ממש ממש מגניב! את הקו יירס שלי כבר יצא לי לפגוש בקיץ, זאת הפעם הראשונה שפגשתי את שאר הזירו יירס (את נועה פגשתי עוד קודם כדי לדבר על הקולג' עוד בתחילת הקיץ) זה היה עוד סוג של "סגירת מעגל". כל הזירו יירס היו ממש חמודים ונחמדים, משמע: אני מאשר. חחחחח

קו יירס!!!!!

אני עכשיו נמצא קצת פחות משלושה שבועות לפני הטיסה, יש עוד הרבה דברים להספיק: לקנות מצלמה, להוריד את הסרט אל תתעסקו עם הזוהן עם כתוביות באנגלית, לסיים את הEE, לראות אנשים, לצייר קצת ולצבור שעות שינה. אני בעיקר נהנה מכל רגע ומתרגש לקראת החזרה במקביל, יש לי תחושה טובה בקשר לסמסטר הזה :)
למרות כל סגירות המעגל שיש בקיץ הזה הייתי אומר שסיימתי רק חצי מעגל, שזה 180 מעלות, שזה פאי ברדיאנים שזה מתמטיקה. אבל זה מסיפור אחר :)

שני עולמות. שני פוסטים.

פוסט 1: נכתב באיטליה

׳דיפלומט, ממזר, חרשן והרקדן הכי טוב בנשף׳

דיפלומט, ממזר, חרשן והרקדן הכי טוב בנשף. אלה ארבעת ה"תארים" שאפשר לומר שזכיתי בהם במהלך החודשיים האחרונים, ממש כמו ארבעת האחים מההגדה חחחחחח

בחודשיים האחרונים התחושה של סוף השנה כבר נושפת לנו בעורף וזה נותן לכולם מוטיבציה של "לעשות". אז מתוך המוטיבציה הזאתי ולדעתי מתוך עניין כללי של האנשים בקולג' ועניין פרטי של האנשים המעורבים במעשה אנחנו מתחילים עם התואר הראשון שברשימה: דיפלומט.

אמד ומוחמד מהרשות הפלסטינית, דינה שהיא נצר לפליטים פלסטינאים וכיום היא מתגוררת בירדן, מיכל, אלה ואני ה-jew crew התאגדנו ביחד פחות או יותר לשלושה מפגשים שבמהלכם הכנו מצגת focus. המצגת הייתה מצגת של שעה וחצי וכל התוכן שלה היה תוכן אינפורמטיבי, עובדתי על הסיבות האקטואליות לסכסוך. דיברנו על ירושלים, ההתנחלויות, האינתיפאדות, החלוקה בממשלות של פלסטין לחמאס ופתח והגיוון החברתי בשני הצדדים והמחלוקת על גבולות במקרה של הסכם. כל הפגישות של השישייה הזאתי הייתה בעצם מתוך כוונה להגיע להסכמה על מה לדבר, כמה, מי ומה אומרים כי אחרי הכל כל בנאדם שנמצא בסכסוך מכיר נירטיב טיפה שונה. אז ישבנו ביחד, זרקנו לאוויר את מה שאנחנו יודעים על כל נושא, נתנו למידע להתערבב ואז דחפנו אותו למצגת power point שליוותה את המצגת שלנו. בדרך כלל למצגות focus לא מגיעים יותר מ-30 תלמידים ו-0 מורים אבל למצגת שלנו הגיעו בערך 4 מורים ואיזה 70 תלמידים אז הייתה אווירה מאוד מחברת עקב הצפיפות חחחחחח. המצגת הלכה ממש טוב לדעתי וסיימנו את המצגת בסוג של דיון או שאלות ותשובות. בדיון הזה המורה להיסטוריה העלתה את יצחק רבין שלמרות שזה הגיוני לצפות ממורה להיסטוריה בבית ספר בינלאומי לדעת על יצחק רבין זה עדיין היה משהו מאוד מיוחד. את הדיון סיימנו במין מסקנה שנראית אולי די מובנה מאליה לאנשים מהאזור של הקונפליקט אבל לאנשים מ"בחוץ" קשה לראות לבד (וזה די הגיוני כי לבני אדם יש את הנטייה לפשט דברים בשם הנוחות שבפשטות). המסקנה הייתה שהקונפליקט הרבה יותר מורכב והרבה יותר רגיש מאשר:"אלה התפוצצו על אלה אז אלה ירו על אלה אז אין הסכם שלום". מאז המצגת פתח וחמאס כבר התחילו מסע ומתן של ההתאחדות, חמאס איחלו לנו יום עצמאות שמח ועוד הרבה הרבה דברים קרו אז אפשר לומר שהמצגת שלנו צריכה איזה עדכון קל...

אחרי הדיפלומט מגיע הממזר, את התואר הזה קיבלתי מאלה ואני אסביר לכם למה: לקראת סוף השנה והעזיבה של הסקנד יירס :( כל הסקנד יירס הולכים הולכים ביחד עם כל המורים לארוחת ערב במסעדה בסלובניה שנקראת leavers dinner. תוצאה צדדית של האירוע היא שכל הפירסט יירס נשארים לבד בקולג', לבד, בלי השגחה של מורים ובלי סקנד יירס שיעצרו אותם מלעשות מה שבא להם. אז המסורת היא להיכנס לחדרים של הסקנד יירס ולעשות להם מתיחות ממש מצחיקות (ריצפה מלאה בכוסות מים, להדביק להם את כל הבגדים לכדור עם מסקנטייפ וכו וכו) אז גם אני עצרתי לביקור בחדרים של כל מיני סקנד יירס ונהנתי מאוד חחחח

עכשיו לחרשן, טוב אז כמו כל סוף שנה הקולג׳ לתלמידי השנה השנייה (הסקנד יירס) יש את כל מבחני הבגרות שלהם אז הם ממזמן כבר במצב של ישיבה על התחת ולמידה למרות מזג האוויר היפה מאוד שסופסוף הגיע (הרבה פחות גשום והרבה יותר שמש) גם לתלמידי השנה הראשונה יש final exams, אלה לא מבחני בגרות אבל הם נעשים באותו האופן בעיקר כדי לתת לנו הרגשה איך זה. אז גם תלמידי השנה הראשונה יושבים על התחת ולומדים אבל כולם מנסים להנות בין לבין :)

׳הרקדן הכי טוב בנשף׳ טוב זה קצת יותר ספציפי מהאחרים אז לכבוד סוף השנה יש בקולג׳ את הפרום המסורתי. רק שאצלנו מתוך כל מיני מניעים החלטנו לוותר על כל מיני מסורות שלדעת כולם (ובעיקר לדעת האמריקאים בקולג׳ ששאלתי אותם על זה) הן מסורות מיותרות ביותר. לדוגמא הלימוזינה: מה הקטע של לימוזינה? אם הפרום נמצא במרחק הליכה של עשר דקות מקסימום מהחדר שלך?? או למשל הקטע שחייבים חייבים להציע לבת הזוג ללכת איתך לפרום כשאתה רכוב על סוס עם כנפיים ומנגן לה בצ׳לו?? פשוט באים, אומרים:״hey wasup?? wanna go to prom with me?" אבל כן שמרנו על המרכיבים שבאמת הופכים נשף לנשף: הלבוש הרשמי, לבוא או עם קבוצת חברים או להזמין מישהי/ו ובעיקר פשוט להינות, תאמינו לי באמת שלא צריך יותר מזה. 

עוד אחת מהמסורות בנשפים זה להצביע ל׳סטראוטיפים׳ כמו מלך ומלכת הנשף, ג׳יימס בונד, הזוג הכי חמוד... אז אני נבחרתי לרקדן הכי טוב ומכאן בא התואר האחרון ;)

זוגות מימין לשמאל: תיגרן(ארמניה) עם רמיסה (בנגלדש), אני עם ביאנקה(הונג קונג) ווישל(דרום אפריקה) עם גרטל(הונג קונג)

ה-jew crew בתמונה די אפית

פוסט 2: נכתב בישראל

'When I am with you, there is no place I rather be'

אני עכשיו בארץ כבר כמה ימים ועוד כמה שעות גם עומד לפגוש את הפרימה שלי, נועה, עד עכשיו בעיקר נחתי אבל אחרי הסופ"ש הזה אני מתכנן להתחיל ולסמן בקו דברים מרשימת המשימות שלי לקיץ.
לעזוב את הקולג' היה ממש קשה, השבוע האחרון היה מעוד עמוס למרות שהלימודים כבר נגמרו באותו שבוע, הפירסט יירס ארגנו את ה-IB show שזה מופע שאנחנו עושים לסקנד יירס בלילה שלפני טקס הgraduation שלהם. אז יש הרבה חזרות ובאותו הזמן כולם רוצים לבלות עם כולם ולהנות מהשמש ואחד מהשני כי אם לפני כן (בפוסט למעלה) הייתה הרגשה של סוף, אז ההרגשה הזו כאילו קיבלה ישות בלתי נראית שרצה ברחבי הקולג' בצעקות חזקות. הצעקות האלה לא היו כואבות כמו שחלקכם אולי חשבתם אלא היה בהן גם משהו מנחם, מגבש ומחזק בנוסף לעצב שבא עם הסוף. הרי שחצי מהאנשים שהיו בקולג' - כל הסקנד יירס לא יחזרו לקולג' בשנה הבאה, בשבילם זה רגעים אחרונים בקולג' ובשבילנו זה רגעים אחרונים איתם אז כל חיבוק, צחוק או אפילו צ'או סתמי נחשבים מאוד. למופע שאירגנו הכנו (ריטה מפורטוגל ואני) טריילר שבו רצינו להראות לסקנד יירס כמה שיותר אנשים מהפרימי וכמה שיותר מקומות בדויינו, סוג של מזכרת בצורת וידאו:

חוץ מהכל גם צריך לארוז את כל החפצים שלך בארגזים, שישארו בקולג' לשנה הבאה וחפצים במזוודות שינדדו איתך לארץ ובחזרה לקולג', זה תאריך ארוך ולא ציפיתי שהוא יהיה כיף אבל עם סקוט, השותף הסינגפורי (ששובר הרבה סטראוטיפים על אסייתים) אין דבר כזה באסה וככה יצא לנו לבלות אפילו יותר ביחד ולחפור אחד לשני על החיים בזמן שאנשים נכנסים ויוצאים מהחדר שלנו כדי להביא לנו דברים או לקחת דברים ששייכים להם.

אורזים ונהנים

גם לכבוד סוף השנה הכנו ספר מחזור אז היה הרבה צילומים בחודש האחרון של הקולג' שהיה צריך לתאם בין קבוצות של אנשים למשל הנה התמונה של קבוצת החינוך שלי (tutorial group) כל קבוצה של תלמידים מקבלת מורה שהוא המחנך שלהם והקבוצה הזו נפגשת פעם בשבוע אחר הצהריים לעדכונים על הקולג', ציונים, העדרויות, שאלות כלליות וכ'ו...

בארץ כבר הספקתי לסדר את החדר ולהתמקם, לנוח ולאכול הרבה גלידה (כי חם) ולבלות עם משפחה וחברים אבל הקיץ עוד ארוך וכמו פיניאס ופרב גם לי יש הרבה לעשות (רק נדמה לי שמה שהם עושים יותר מגניב, אני מודה)...
בין אם זה לכתוב EE - עבודת מחקר של 4000 מילים על מה שאתה רוצה (בת'כלס) או לעבוד על עבודות אחרות לקולג', לצייר לאומנות, לעבוד בקייטנה או סתם להשתזף בשמש עם איזה ספר טוב, אני מתכוון להנות מזה כמה שיותר :)
אני עוד אמשיך לעדכן במהלך הקיץ...
when I am with you there is no place I rather be

טיול שנתי, למידה מניסיון וסיאסטה, כי כואבות לי הרגליים.

עבר מלאאאא זמן מאז הפוסט האחרון...

 אז אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם חזרתי לדויינו וזה אומר שוב פעם לארוז ושוב פעם לפרוק ואני כבר כל כך מיומן במלאכת ההכנה למסעות שאני מתגאה בעובדה שאני מסוגל לארוז כל מה שצריך לנסיעה בחשכה מוחלטת בפחות מחצי שעה (סקוט השותף שלי לחדר ישן).

השבוע הראשון בקולג' היה מאוד מפתיע בשבילי, ציפיתי שהמעבר יהיה קשה יחסית, אחרי הכל פספסתי שני ימי לימודים כשכמעט כל שיעור במערכת של הIB הוא משמעותי עם התקדמות בחומר ולא הכנתי שיעורי בית או למדתי באיזושהי צורה. בטיסה חזרה כבר ממש התכווצתי נפשית כמו שמתכווצים לפני שמגיעה המכה. אבל המכה לא באה, והכל עבר חלק והסתדר מצויין, ביום הלימודים למחרת אחרי הנחיתה הרגשתי כאילו בכלל לא נעלמתי מהקולג'.

ביום שבת בבוקר בבוקר השקמתי (לפני השמש) כדי לארוז (שוב פעם) ולעשות את טקס ה-אתה עולה למטוס עוד כמה שעות הקבוע שלי שכולל מקלחת ארוכה, התרוצצות במגורים שלי ללא סיבה וסידור הארון כדי להירגע (אמא בטח גאה חחחח) ובשש בבוקר עליתי על אוטובוס ומהאוטובוס רכבת ומהרכבת עוד אוטובוס ומהאוטובוס מטוס ומהמטוס עוד נסיעה של שלוש שעות במיני ואן ורק אז תשוש, מרוט, עייף ומחוייך. אחרי בערך 18 שעות של נסיעות וטיסות מצאתי את עצמי בבית של ה-קו ייר שלי מספרד - לוסיה שנמצא בקאת'רס (Cáceres) שבספרד.

כל הנסיעה הזו הייתה חלק ממשהו שנקרא project week, זה המקביל לטיול שנתי בתיכונים בארץ רק שיש כמה הבדלים: דבר ראשון התלמידים מתארגנים בקבוצות של בערך שמונה אנשים, לא כולם מטיילים לאותו מקום ביחד. חוץ מזה התלמידים הם אלה שמתכננים את הטיול ולא המורים ודבר שלישי כל הטיול עצמו מבוצע בלי שום נוכחות (פיזית) של המורים או ההנהלה. כל זה מוביל לכך שהטיול השנתי של הקולג' שלי הוא בעצם קבוצות של תלמידים יוצאות לחמישה ימים מהקולג' לטיול במקום חדש באירופה תוך שהם חייבים לעשות פעילויות שכוללות לפחות 2 מתוך השלוש: פעילות ספורט, יצירתית והתנדבותית.

את כל יום שבת העברנו בתחבורה ונסיעות: אוטובוס מדויינו למנפלקונה, משם רכבת (כבר לא זוכר לאן), אוטובוס לשדה התעופה, המתנה של חמש שעות בשדה התעופה ואז טיסה למדריד ואז עוד נסיעה של שלוש שעות במיני ואן וסוף סוף בשעת לילה מאוחרת הגענו לבית של לוסיה.

מיום ראשון ועד יום שלישי טיילנו בעתיקות של תיאטרון רומי וזירת קרבות של גלדיאטורים, למדנו קצת ספרדית, (ola guapa, che aces esta notche? יש לי מלא שגיאות כתיב נא להתעלם אבל זה אומר:"שלום יפה, מה את עושה הערב?") התנדבנו בבית מחסה לכלבים, הלכנו למוזיאון על האימפריה הרומית ולמוזיאון עם ציורים מהמאה ה-16 ולסיום טיילנו בטבע שמסביב לעיר של לוסיה, נוף של דשא גבוהה וסלעים גבוהים הרבה יותר, קינים של חסידות, חורי קבורה עתיקים בסלע ומקומות של קיום טקסים עתיקים שכוללים שפיכת דם לאור ירח מלא (אני לא צוחק זה מה שהמדריך אמר שהארכיאולוגים מעריכים) וציורי קירות נסתרים בתוך הסלעים מזמנים של לפני האמפריה הרומית. אמא של לוסיה כל יום בישלה לנו אוכל ספרדי ובאחד הערבים התעקשה שכולם ישבו ביחד בסלון ומוגי (מונגוליה), קארלוס (ונצואלה), לוסיה (ספרד) ואני ננגן לה מוזיקה, אחרת אין אוכל מחר חחחחחחח.

מוגי (מונגוליה) ואני

זה יצירת אומנות שאומן ספרדי מפורסם השאיר שם - זו תיבה שאנשים נכנסו אליה וחשבו על מה שהם הכי רוצים, אחר כך האומן אטם את התיבה ואמר שכשהטכנולוגיה תהיה מפותחת מספיק כדי להפוך כל מחשבה למציאות הם יפתחו את "קופסאת השימורים של המחשבות" וישתמשו במחשבות ששם.

תמונה קבוצתית

קרלוס (סניור) מונצואלה

ולדמורט היה קיים גם ברומא... שניהם נראים בול אותו דבר!!! אפילו לשניהם אין אף!

לוסיה מספרד מסבירה לנו איך חיבקו עמודים בתקופה הרומאית... *-*

לוסיתניה בפוזת הנמר

מוגי בפוזת הגלדיאטור

ביום רביעי בבוקר לוסיה נשארה אצלה בבית והשאר היו בדרכם על מטוס חזרה ממדריד לאיטליה, חוץ ממני ומלוסיתניה (מאי קטן שבין אינדונזיה לאוסטרליה) אנחנו נמנמנו לנו בעוד הרכבת בא אנו יושבים עושה את דרכה הארוכה ממדריד לברצלונה!!
אחרי הפרוג'קט וויק יש לתלמידים עוד 4 ימים שמיועדים למנוחה או טיולים נוספים באופן עצמאי אז לוסיתניה ואני החלטנו לבלות עוד יומיים בברצלונה :)
בבוקר הגענו, גמורים מהנסיעה ומהלילה של ההמתנה לרכבת (שלא היה מי יודע מה). מצאנו את המוטל מטיילים שלנו הנחנו את התיקים ונחנו לכמה שעות, אחרי צבירת הכוחות הזו הלכנו לראות את ברצלונה, טיילנו בכיכרות, בשווקים, בכמה מוזיאונים (להרבה מהם אפשר להיכנס בחינם בזכות כרטיס התלמיד שלי!!) טיילנו הרבה ביום הראשון והנה כמה תמונות:

כיכר קולומבוס

מוזיאון המדע

המוזיאון של פיקאסו

בקניון שהיה פעם זירת מלחמות שוורים

ביום השני בברצלונה החלטנו להתפצל, לוסי (שהיא חולת כדורגל מלידה), היא הלכה לבדה ליום טיול באיצטדיון הכדורגל של ברצלונה ואני (שאני ממש חולה סוראליזם) לקחתי לבד רכבת לעיר פיאוגרס והעברתי את כל היום במוזיאון של סלבדור דאלי!!!
דבר ראשון למדתי להאריך חברה של עוד מטייל איתך במקום זר, בשעה הראשונה כשהייתי צריך להסתדר עם הניווט והזרים שמסביבי עוד בתוך ברצלונה לפני שעליתי לרכבת הכל הרגיש שונה, למרות שהכל הסתדר כמו שצריך וניווטתי נכון את דרכי בין ההמונים זה פשוט דרך שונה לטייל לבד או עם עוד בנאדם, ואת שתי הדרכים אני אוהב...
עכשיו למוזיאון: וואו! אף פעם לא דמיינתי שאני אהיה שם ובכל זאת מצאתי את עצמי מהלך בין המלאך הסוריאליסטי לממלכת השמיים ועד ל"עלייה". לא ידעתי שלסלבדור צייר תערוכה שלמה על ישראל והעלייה לארץ אז לעלות לקומה השלישית, ככה לקראת הסוף של המוזיאון כשאתה הכי לא מוכן אתה נכנס למסדרון עם הקירות השחורים והמילה ALIYAH כתובה בלבן. ופתאות אתה מזהה אוניות מעפילים ומעברות וחיילים ואת הרצל ובלי שאתה מרגיש עולה לך על הפנים החיוך של "סלבדור דאלי צייר לי את הבית" - זה חיוך די נדיר כשחושבים על זה אבל גם אני חייכתי אותו.

עם פרוטריט של פיקאסו ע"י דאלי

"ממלכת השמיים" - ציור תקרה ע-נ-ק

זה פסלים שמפוזרים בחדר גדול וכשמסתכלים דרך העדשה זה נראה כמו פנים

מתוך עלייה

הרצל כותב את מגילת העצמאות (מתוך עליה)

אחרי הטיול השנתי החזרה ללימודים לא הייתה הדבר הראשון שרציתי לעשות אבל הי! תמיד יש את הסופ"שים ושני סופי השבוע האחרונים היו ממש מדהימים: לפני שבועיים בשישי ושבת היה לנו MUN - Model of United Nations. זה פעילות חובה בכל הקולג'ים, מה שעושים זה כל תלמיד מקבל מדינה והוא הופך להיות הנציג שלה בוועדה באו"ם. אני הייתי הנציג של ניגריה בועדת הביטחון. הדבר הזה זו חוויה שאני לעולם לא אשכח, כולם לבשו בגדים פורמליים (נראנו כמו קטע מפרק של הסדרה Suits), כולם היו חייבים לדבר בשפה מאוד מאוד פורמלית ולדבר באופן הביוקרטי שמדברים באו"ם (to raise a motion, a point of follow up, moderate coccus) הם רק שלושה מושגים מתוך הרבה שהייתה צריך להבין היטב כדי לשרוד את הדיבייטים. הMUN נמשך יומיים (שישי-שבת) ביום הראשון ועדת הביטחון דיברה בנושא מלחמת האזרחים בסוריה, כבר מההתחלה כולם הבינו די מהר את הצדדים, כי כל ישיבה כזו נפתחת בנאום קצר מכל נציג. למשל אני הייתי ניגריה, אז הייתי צריך להתעלם באופן טוטאלי מדעתי האישית בנושא וכמו נציג מיומן להציג את הדעות והטיעונים של ה-delegation of Nigeria. ביום הראשון עוד לא הייתי כל כך אקטיבי, היה קשה להתרגל לכל הנהלים, למתיחות ופיזוזי המילים הלוך ושוב, היום הראשון נגמר ללא resolution, או הסכם, סוריה סירבה לחתום על כל הסכם שלא מאפשר לאסד להישאר בשלטון (מה לעשות הנציגה של סוריה עשתה את המחקר שלה טוב). ביום השני דיברנו על הקונפליקט הסינו - יפני, מחלוקת על כמה איים עם פוטנציאל גדול לנפט בין סין יפן וטאייפי. עכשיו ניגריה היא במצב של ניאו-קולוניזם תחת בריטניה זאת אומרת שכל עמדה שבריטניה לוקחת אני איתה, מה שקרה זה שהנציג של בריטניה בלילה לפני לא ישן מספיק ובמהלך הישיבה הוא פשוט נרדם על השולחן חחחחחחח, בקיצור הנציגות של ניגריה לקחה עמדה שלוותית והתחילה לנהל בין יפן לסין משא ומתן למורת הרוח של הנציגות של ארה"ב. המשא ומתן שניהלתי הסתיים בresolution שנחתמה גם על ידי יפן וגם על ידי סין ועל ידי מספיק מדינות ובהצבעה ההסכם עבר ברוב גדול. בטקס הסיום גם קיבלתי ציון לשבח בתור מי שניהל את המשא ומתן בקונפליקט הסינו יפני.
נכון, המודל שלנו הוא לא מדוייק, ההסכם שכתבנו כנראה לא היה עובר בוועדת הביטחון האמיתית, וניגריה גם בדרך כלל לא הייתה לוקחת עמדה של ניהול המשא ומתן בין סין ויפן. אז לא הינו מדוייקים, אז מה? המטרה זה לא הדיוק, המטרה זה להיכנס לנעליים של האנשים ש(מייצגים את האנשים ש)מגלגלים את העולם הזה, להרגיש את התחושה של המנהיגות, וגם לדעת כמה זה קשה לייצג גוף שאתה ניבדל ממנו ולא בהכרח מסכים איתו.

ניגריה!!!!

יום ראשון לועידה - אסאד, לשבור את הלשון ועניבת גריפינדור

יום שני לועידה - במהלך immoderate coccus סין, יפן, אוסטרליה, ארה"ב וניגריה עושים שינויים אחרונים בresolution לפני חתימה. 

בסופ"ש האחרון חגגנו חג הודי שנקרא HOLI, הולי זה בעצם חגיגות בוא האביב בדת ההינדו, אז כולם לבשו חולצות לבנות, ישבנו במעגל גדול על הדשא, עצמנו עיניים והקשבנו לתפילה ששרו ההודיות שבקולג'. אחרי זה כולם נעמדו, התחילו להשמיע ברמקולים גדולים מוזיקת בוליווד ואז אנחנו, כמו בסרטי בוליווד לקחנו בלוני מים ואבקות בכל מני צבעים (הרבה קמח + צבע מאכל) והתחלנו מלחמת מים\צבע ענקית שבסופה כולם היו ממש מחוייכים צבעוניים רטובים ושמחים. אז כדי להוריד את הקמח מהבגדים רצנו לפורטו וקפצנו לים :) בקיצור היה מדהים, משמח אותי לחשוב כמה סביבת המחייה הבינלאומית מלמדת אותי דברים שבחיים לא הייתי לומד בארץ, בעיקר הסביבה הזו מאפשרת לי להתנסות בדברים האלה ועל זה לא הייתי חושב בכלל בארץ.

מתפללים עם סנהה לפני שנרטבים

תמונה קבוצתית

תאתי מברזיל ואני

במהלך הקרבות... :)

דבר אחרון אחרון אחרון... וזה מסר שמיועד למישהי מיוחדת אי שם בארץ הקודש: זירו ייר יקרה שלי, prima!, אני שולח לך חיבוק ענק, בינלאומי, מקבל ומאוד מאוד אוהב בשם כל הקולג'!!!

  אוהב ומתגעגע, הקיץ כבר קרוב, איתן. 

"gather ye rousebuds while ye may"

או בתכל'ס... תהנה כל עוד אתה יכול :)

אז אחרי שבוע נהדר ומלא הרפתקאות בתורכיה הרוח (או ליתר דיוק המטוס) נשאה אותי את הדרך הארוכה בחזרה לאיטליה. החזרה הייתה דבר מאוד... מעניין רוב האנשים חזרו אחרי חודש של ביקור בבית, אחרי שלא ראינו אחד את השני הרבה זמן. אבל חזרנו כולנו מהבתים המקוריים שלנו והגענו לבית המשותף, אולי חלקכם ירימו גבה ואולי יגידו "המשפט הזה לא טיפה קיצוני? שני בתים בשתי מדינות שונות?". אני מאמין שאפשר שיהיה לך שני בתים, כמו שאפשר לאהוב גם את אמא וגם את אבא או כמו שאפשר להנות גם מגלידת וניל וגם מגלידת שוקולד, ממש ככה אפשר להתגעגע לשני מקומות, שני מקומות שונים לגמרי בתכליתם ורחוקים קילומטרים רבים אחד מהשני, אני רואה את שניהם בתור הבית שלי. ואי אפשר לשאול:"איזה בית אתה אוהב יותר?" פשוט כי לא משווים, כל בית, ואני מניח שבעתיד אני אמצא לי עוד בתים, אז לכל בית יש את היעוד שלו, המאפיינים שלו והייחודיות שלו.

החזרה איטליה הייתה משהו ממש מחזק. להגיד את האמת בימים האחרונים בארץ, כשכבר התמקמתי וחזרתי לשגרה הישראלית פחות או יותר הייתה לי תחושה במאחור של הראש שאולי הכל היה רק בדימיון ואולי הכל היה מתיחה ענקית. כשדרכתי בשדה התעופה ברומא ושמעתי את האיטלקית היפה עם הדקדוק המעצבן חייכתי, כי נזכרתי כמה אמיתי הכל כאן.

כולם דיברו על התחושה הזאת בקולג' ככה שלפחות לא הייתי לבד :)

ובכל זאת כמו שכל יום כאן הוא שונה בתכליתו בהכרח שכל מחצית היא שונה בתכליתה! דבר ראשון הלימודים:

התחיל לתלמידי השנה הראשונה משה ו שנקרא college service כחלק מהרעיון של אחריות אישית כל תלמיד צריך לקחת על עצמו לפחות תפקיד אחד שקשור לאחזקה ולתפקוד של הקולג'. אני עושה שניים כאלה והם: פיקוח על הספרייה והשני זה אחראי על הסטודיו לאומנות.

הפיקוח על הסיפרייה ממש עזר לי ללמוד, אני יודע שיש יום בשבוע שבאותו הערב אני מחוייב ללכת לספרייה ולשבת שם שעתיים וחצי ולשמור על השקט, בשעתיים האלה אני פשוט לומד באופן רצוף ויעיל. כמו שאמרתי בפוסט הקודם, כמה אני מרגיש מחוזק לקראת המחצית הזאתי אז באמת אני מרגיש את השינוי, הציונים שלי עולים, אנשים מבקשים ממני עזרה בשיעורי מתמטיקה, קיבלתי 6+ בתרגול מבחן של הIB בכלכלה וקיבלתי 7 בעבודה באנגלית! וחזרתי בכימיה להיות התלמיד המעצבן שמתקן את המורה חחחחח השבוע יש לי מבחן במתמטיקה וכימיה אז אני מקווה לבטא את השינוי במספרים גם שם.

התחיל לנו מקצוע חדש שנקרא TOK - theory of knowledge. זה מקצוע מאוד תיאורטי על גבול הפילוסופי. מה שאנחנו עושים זה בעצם לדון בשאלות כמו:"איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים?" ו-"איזה אמצעים יכולים לשמש אותנו לרכישת והעברת מידע?" זה מקצוע עם פוטנציאל מאוד גבוה להיות מעניין, אבל הפוטנציאל לא בדיוק מתממש כהנוהל של הכיתה הוא או מונולוג של המורה או סרט דקומונטרי שצולם לפני 20 שנים בערך...

פעילות הספורט שלי התחלפה מטיפוס לCross Country Ski (סקי חוצה ארץ בעברית?). לא עשיתי סקי מכל סוג שהוא מעולם וזה פשוט ספורט מגניב!! XC Ski (הגרסא המקוצרת) זה פחות או יותר סקי במישורים מה שאומר שאתה צריך לדחוף את עצמך לאורך כל הדרך עם הידיים... המאמץ שווה ערך להחלקה על הקרח במשך שעתיים וחצי רצוף, בעמידת ידיים. אחרי חמש דקות של סקי הגוף שלך מתחמם כל כך שאתה מתחיל להוריד שכבות ובסוף המסלול אתה מסיים רק עם חולצה וסוודר ועדיין חם חחחח. כל פעם אחרי שמסיימים את המסלול בפעם הראשונה מרשים לנו לעשות את המסלול עוד פעם (או פעמיים אם יש מספיק זמן) באופן עצמאי, אני וכמה חברים תמיד מחליקים וכשאנחנו מתעייפים אנחנו מורידים את המחליקיים, הולכים לתוך השוליים של המסלול איפה שלא שיטחו את השלג ואנחנו פשוט משחקים בשלג :)
שבוע שעבר הלכנו כל האנשים של הסקי למרתון סקי בצפון מזרח איטליה והחלקנו 30 ק"מ רצוף!!! זה היה מטורף, קשה וכיף!!

מהמרתון, אני מציץ מאחורה

כל כך הרבה דברים קורים בקולג' והלוואי שפשוט הייתי יכול להכניס את כל הזכרונות והחוויות בחיבור USB מהראש לבלוג... זה יחסוך לי כל כך הרבה זמן ויהפוך את הכתיבה כאן להרבה יותר יעילה (זמן בקולג' זה כמו נפט ומחצבי זהב בסרטי המערב הפרוע)

מי שקרא פוסטים קודמים יודע שיש לנו פה משהו שנקרא students foundation זה קבוצה של תלמידים שמוכרים בגדים וחפצים שנשארו בקולג' מתלמידים משנים קודמות וההכנסות שלהם נתרמות לכספים למלגות של הקולג'. לפני שבועיים בערך הם החליטו שהם אוספים את כל הבגדים המוזרים\ישנים\היפסטרים\הזויים והם עושים מכירה פומבית. אז הם ארגנו באודיטוריום מסלול דוגמנות (cat walk), ואמרו לכולם להתלבש יפה ולהביא ארנקים. המכירה עבדה ככה: מי שבא ישב משני הצדדים של מסלול הדוגמנות וקיבל מספר. אחד - אחד עלו הדוגמנים כשהם לובשים את הבגדים של התלמידים מהשנים הקודמות וכמה בגדים ישנים שהמורים תרמו. הדוגמנים לא היו רק תלמידים, גם המורים והמנהל דיגמנו לנו חחחחחחח. וכל פעם שעלה דוגמן התחילה המכירה הפומבית על הבגדים ועכשיו אני יודע כמה כסף אפשר לעשות מכמה חפצים ישנים במכירה פומבית (הרבה מאוד מאוד). אחר כך באותו הערב היתה לנו מסיבת thrift shop וכולם התלבשו מוזר (מי שקנה בגדים לבש אותם) והיה ערב ממש מגניב :)

מסלול הדוגמנות

דבר אחרון לפני שהפוסט נגמר...
נולדה לי אחות חדשה וחמודה!!! קוראים לה אפרת (שי) ליברמן. בסופ"ש הזה חזרתי לארץ כדי לבקר את כולם ולראות אותה, האמת שהמחצית השנייה כבר התחילה להתיש אותי וההפסקה הקצרה הזאתי ניערה אותי "מתשישות הקרב" חחחחח.

ביום שני אני חוזר לקולג' ולשגרה הייחודית של המקום. החלטתי שבגלל שהבלוג זה מדיה די מסובכת לתעד הכל מהיום אני מתחיל מחברת שכל יום אני אכתוב בה משפט אחד של משהו שעשה אותי שמח, בלי תיאורים והסברים, כל יום זה יהיה משפט פשוט שרק אני אראה את המורכבות שמאחוריו כי אני אוחז בזכרונות שקשורים אליו... זה יותר פשוט ואישי... מאין ספר זכרונות :)